מדריך סוחצ'ב

לייזר פונדק מבלוניה-נשארנו 2 משבע נפשות

התגוררנו בעיירה בלוניה הסמוכה לוארשה בירת פולין. ב-2 בפברואר בשנת 1924 –ביום בו נולדתי, השלג נערם ברחובות והיה צורך לפנותו מהמדרכה, כדי לאפשר למיילדת להגיע במהירות לבית ברחוב ה-11 במאי ("יעדענאסטיעגו ליסטופאדה"-יום העצמאות הפולני-בפולנית) בו גרנו. הקור העז הגיע לטמפרטורה נמוכה בהרבה מה-0 מעלות . בחדר היחיד, בו התגוררו כל בני המשפחה, הפיץ התנור חום נעים וריח טוב של עץ שנשרף, מעורב בניחוחות התבשילים שאמי הספיקה להכין בעת שחשה כי זמן הלידה קרב.
נולדתי הרביעי למשפחת פינדק-להורי-חנה ואריה-לייב.
אחותי הבכורה שיינדל'ה (סבינה-יפה) נולדה ב-1918 בסוכצ'ב, שם נולדה גם הודסל (הדסה-באידיש), אחותי השנייה, ב-1919 - בבית הסב והסבתא-משה ובלה פינדק-הורי אבי, שם התגוררו הורי שנתיים ולאחר מכן עברו לגור בוארשה-בבית הוריה של אמי, אהרון אליעזר והנהל'ה קרטוז'ינסקי.
בערך, בשנת 1920 בערך- החליטו הורי לעבור לגור בדירה משלהם, בעיירה הקטנה בלוניה (Blonie )- השוכנת 28 ק"מ דרומית מערבית לוארשה, באמצע כביש מספר 2 המחבר בין סוכצ'ב לוארשה-כדי להישאר קרובים לשני הצדדים של המשפחה המורחבת.
בבלוניה נולדו יתר חמשת הבנים, ואני בתוכם: מוטל (מרדכי)אחי הגדול, נולד ב-1922, אחריו נולדתי אני-כאמור- ב-1924 , אחרי נולדו שלושת אחי הקטנים: מיכאל (מיכואל באידיש) ב-1926 . הירשל'ה (צבי-באידיש)- ב-1928. ואחרון- "המוז'יניק" (בן הזקונים-באידיש) היה מוישלה הקטנצ'יק שנולד ב-1930.
היינו 7 ילדים שמחים ועליזים, (ההפרשים בינינו היו שנה-שנתיים), שחוו ילדות מאושרת, עם זוג הורים חמים, אוהבים ומסורים.
משפחת קרטוז'ינסקי- מצד אמי

סבא אהרון אליעזר קרטוז'ינסקי, על שמו נקראתי-לאחר מותו (ולכן מעולם לא הכרתי אותו), התגורר ברחוב פרנצ'יסקאינסקה בוארשה עם סבתי הנהלה' אם אימי. את השם קרטוז'ינסקי קנה סבא מאציל פולני. כיוון שעסק באסטרונומיה, השם אפשטיין-לוין היה יהודי מידי ומנע ממנו להתקבל לאגודת האסטרונומים בוארשה. סיבה נוספת להחלפת שמו נעוצה בעובדה שיהודים, שלא רצו לשרת בצבא, מפני שהשירות בצבא היה כרוך בבעיות כשרות ובאנטישמיות, בחרו להחליף את שמם, או שהטילו מום קטן בגופם. כך אפשר היה להשתחרר מהצבא.
סבי אהרון-אליעזר קרטוז'ינסקי היה אדם מלומד, רב גוני ובעל כישורים רבים. הוא כתב לוח שנה עברי עד שנת אלפיים-(נמצא במוזיאון היהודי בניו-יורק). כתב ספרים בעברית. תרגם את ה"שולחן ערוך", של רבי יוסף קארו, לאידיש-שפת יהודי פולין, כדי שהאנשים שאינם מלומדים, ואינם יודעי עברית, יוכלו לקרוא בו, הייתה לו הכשרה לרבנות, ולמעשה, היה לו בית כנסת פרטי ברחוב לשנו שבוארשה. המשפחה עצמה התגוררה ברחוב פרנצ'יסקאינסקה. הייתה זו משפחה גדולה. חנויות לצרכי סנדלרות ועורות שהיו בבעלותה-היו באותו הרחוב, צמוד לדירות של הסב ובניו.
בבית הקברות בוארשה, ברחובות גיינשה-אוקופובה, קבורים הורי אמי -אליעזר אהרון קרטוז'ינסקי ואשתו הנהל'ה.
לאחר המלחמה, חיפשו בני המשפחה את מצבותיהם, אך לא מצאו עד עתה דבר, פרט לקברו של הילל קרטוז'ינסקי, בנו של אליעזר אהרון קרטוז'ינסקי מבריסק דליטא. האם זה בנו של אותו אדם שהיה סבי? בית הקברות הנ"ל הוא מתחילת המאה ה-20 .נקברו בו תושביה היהודים של וארשה. מעולם לא בקרתי את קבריהם. הייתי קטן מדי לכך.
דודי, חיים וולף, בעלה של לייצ'ה-בתם של הקרטוז'ינסקים ואחותה של אמי. עבד בחברת קדישא, לפרנסתו, בבית הקברות הנ"ל. יום אחד הזמינני בן דודי יחיאל, להביא אוכל לאביו, חיים וולף, שעבד באותה שעה בבית הקברות. זו הייתה הפעם היחידה, הזכורה לי, בה ביקרתי בבית קברות זה- לפני המלחמה.

יחיאל ואברום- אחיו, שניהם שרו במקהלת 60 הילדים בסינגוגה ברחוב טלומצקה (בית הכנסת הגדול והמפואר ביותר שהיה בוארשה-4000 מקומות ישיבה, נקרא ביה"כ של הנאורים י.ז).
בערב שבת אחד, מוטל ואני בקרנו את משפחת וולף. אשר התגוררה ברחוב סמוצ'ה. מאוחר יותר הוזמנו לבית הכנסת ברחוב טלומצקה. אחי ואני נפעמנו מהמראה שהתגלה לפנינו. המבנה מבחוץ היה מפואר בגודלו ובכיפתו העגולה. הייתה זו פעם ראשונה בה ראיתי בית כנסת גדול כל כך, מלא הוד והדר. כשנכנסנו פנימה התגלה לעינינו חלל עצום מידות, וקהל רב יושב בו עטוף בטליתות. התבוננו בהשתאות על העיטורים שעל הקירות והתקרה, ועל הנברשות התלויות ממנה. התרגשנו מאוד בראותנו את אברום ויחיאל, בני דודי- עומדים ושרים עם מקהלת הילדים הגדולה – ואיתם שר גם החזן המפורסם "משה קוסביצקי". היו אלו קולות של מלאכים-הם שרו: "קול דודי... לכה דודי לקראת כלה..". חשתי גאווה גדולה. גם למחרת, בשבת, הלכנו לבית הכנסת. זיכרון מתוק זה נשאר חרוט בזיכרוני- הייתה זאת חוויה מיוחדת במינה. מקהלה גדולה שרה, ובתוכם יושבים שני בני דודי ושרים!!!... היה זה כבוד גדול עבורנו, הבטנו עליהם בעיניים מלאות הערצה.
משפחת וולף נהגה לבקרנו מידי פעם בבלוניה. ארחנו אותם בשמחה רבה. כשישבנו סביב השולחן לקדש את השבת, היינו מפצירים ביחיאל ואברום, בני דודי, שינעימו לנו מקולם, והם אכן שרו זמירות של שבת ופרקי חזנות. קולם היפה מילא את חלל החדר. אמא נהגה לפתוח את החלונות- ושירתם הייתה נישאת באוויר וממלאת את הרחוב. מיד היו מתקבצים אנשי השכונה ליד חלוננו ומלאו את הרחוב, לשמע הצלילים הערבים. אנחנו-התמוגגנו על כי זכינו לקבל את השבת בקונצרט חגיגי זה. ממשפחת וולף לא שרד איש, כולם היו בגטו וארשה טנספו בשואה.
מאוד רציתי להתקבל למקהלה בבית הכנסת שלנו בבלוניה-אולם- לא הצלחתי להתקבל.

בעיירה שלנו, בלוניה, התגוררה גם אחותו של אבא, חנה-חיה, עם בני משפחתה-משפחת גבר, וילדיה: בינקה, שרה, גיטל-טובה, שלמה, סבינה (שהייתה כבר נשואה) ואידה היפהפייה.
אהבנו להתארח זה אצל זה, ולבלות ביחד. אחיותיי, במיוחד, היו מיודדות עם בנות הדודות ונהגו להמתיק סודות ולטייל יחד בטבע העשיר שמסביב לעיירה שלנו. בנות משפחת גבר אהבו מאוד את שיינדלה והדסה. הן הרבו לכתוב שירים, לנהל שיחות מעמיקות, ולשתף בהגיגי ליבן. ( ממשפחת גבר שרדו ועלו לארץ: טובה, שלמה, שרה, אידה ובינקה. האחות סבינה שהייתה נשואה לא ברחה איתם לרוסיה-היא נספתה עם משפחתה. ההורים נספו אף הם ברוסיה, מרעב ומחלות).

בסוכצ'ב-עיירת הולדתו של אבא, נשארה אחות נוספת- דבורה קלינסקי לבית פינדק, שהיה ברשותם בית חרושת לסוכריות. מידי פעם היה מגיע בנה כדי למכור בסיטונאות סוכריות לחנויות בבלוניה, עיירתנו. שימחה רבה שמחנו בבואו לבקרנו כי ידענו שכיסיו מלאים בסוכריות בהן הרבה לפנקנו. ממשפחת קלינסקי לא שרד איש את השואה.
חנה-חיה פירסטנברג, לבית פינדק, בת דודתו של אבי-אף היא התגוררה בסוכצ'ב, בנה-אריה פירסטנברג, שהיה מורה למוסיקה בבית הספר "יבנה" שבסוכצ'ב, הוא כיום בן 98 שנים. פעיל מאוד בארגון יהודים יוצאי סוכצ'ב. בנוסף הוא מנהל מועדון אידיש בו קוראים ספרות יפה ומעלים הצגות באידיש. נוהגים להזמינו למקומות שונים בגלל כישרונו הרב ויכולותיו הבולטים לספר סיפורים מרתקים משם... השם אריה-ניתן לו על שם הסבא רבה של שנינו. (אריה הוא היחיד ששרד את השואה מכל משפחתו).

אח נוסף של אבא-מוטל-מרדכי פינדק, התגורר עם משפחתו בוארשה. הייתה לו חנות גדולה לעורות בסמטה הסמוכה לרחוב הראשי בוארשה, בפרנצ'יסקאינסקה.

לעת זקנתם, הזמינה חנה-חיה, אחותו של אבא, את הוריהם-סבא וסבתא משה ובלה פונדק, מסוכצ'ב, להתגורר לידה- בבלוניה, כדי שתוכל לסעוד אותם.
ילד קטן הייתי כשנפטרו סבי וסבתי מסוכצ'ב. אין אני זוכר אותם כלל וכלל. אולי מפני שלא היה ביכולתם להרבות ולבקרנו. להורי לא היה פנאי לביקורים, כולם היו עסוקים בטרדות היום יום. כל משפחה הייתה מטופלת בילדים רבים וטרודה בגידולם ובפרנסתם.
כשנפטרו סבא משה וסבתא בלה פונדק, הם נקברו בבית הקברות של בלוניה. (מצבותיהם לא שרדו את המלחמה-תושבי בלוניה הפולנים ריצפו במצבות בית הקברות היהודי את מדרכות העיירה).
כשנפטרו, חנה חיה גבר הביאה לביתנו את זוג פמוטי השבת, כירושה להורי. כנראה שהיו אלו פמוטי כסף שעברו מדור לדור והיה להם ערך רגשי כלשהו. אינני יודע מה עלה בגורלם בזמן המלחמה.

מוטל ואני-שנינו למדנו יחד "בחדר". הירשל'ה ומיכאל עדיין היו קטנים מידי, ולכן טרם הגיע זמנם ללמוד.
הראשון שהלך ל"חדר" היה מוטל- הגדול מבין הבנים. הוא הלך לבדו. לאחר זמן מה, הצטרפתי אליו אף אני.
מוטל התחיל ללכת ל"חדר", ואני, הקטנצ'יק, הייתי מאוד קשור אליו, חפצתי לרוץ אחריו. היה לנו בעיירה אוטו אחד ויחיד, שחילק "תה ויסוצקי". עברתי את הכביש בריצה, כדי להשיג את אחי הגדול, . לפתע, צץ האוטו מהפינה.
ברגע האחרון הבחין בי הנהג, וניסה להאט- אך היה זה מאוחר מידי. האוטו פגע בי בחוזקה רבה. נפלתי כשמצחי פוגע בקצה המדרכה. פצע עמוק נפער במצחי ודם רב זב ממנו. כאב עז פילח את ראשי.

השכנים, שהכירוני, ראו את ההתרחשות ושמעו את קול בכיי:
"זה הבן של לייב פינדק"- הם אמרו.
ומייד הזעיקו את הורי. היו אלו סנדלרים יהודים שגרו לידנו. אבא ואמא היו מודאגים מאוד. אבא בא בריצה והזעיק את הרופא שגר בקרבת מקום. הוא תפר לי את הפצע הפעור ונלקחתי חזרה הביתה.
שכבתי חבוש בראשי הנפוח ימים רבים, כשאמא ואבא טורחים מסביבי ומשתדלים לשמח מעט את ליבי ולהשכיח ממני את כאבי.
הייתה זו ההרפתקה המשמעותית ביותר בחיי, כבר בגיל שנתיים-שלוש. הורי נקנסו בשל כך, על שהרשו לי לצאת מביתי לבדי בגיל כה רך.
על פי חוקי המדינה, לא היו רשאים לאפשר לי לצאת מביתי ללא השגחתם.
לאמתו של דבר-הייתי שובב גדול וברחתי מהבית ללא ידיעתם. הייתי הרפתקן לא קטן כבר מגיל צעיר, אולם-כתוצאה מהרפתקה זו-הפכתי לפחדן.
בזכות אותה פחדנות - נותרתי בחיים מהתופת של אותה תקופה ארורה. פחדתי מהגרמנים וברחתי. לא רציתי לחזור מרוב פחד-ונשארתי בצד הרוסי. עדיף, לפעמים, להיות פחדן. לא תמיד טוב להיות גיבור.
הצלקת, שנותרה בצידו השמאלי של מצחי, מזכירה לי, - גם היום, תמיד להיות זהיר ושקול.
האירוע הזה בילדותי-היה משמעותי מאוד ומכונן והייתה לו השפעה על מהלך חיי.

למדתי מבוקר ועד ערב. בגמר לימודי הייתי חוזר הביתה. וכך בכל יום ויום, מלבד בימי חג - בהם היינו הולכים לבית הכנסת עם אבא ושאר האחים. רוב הזמן היינו עסוקים בלימוד תורה.
בתקופה מסוימת היה בית ספר יהודי בבלוניה. הספקתי ללמוד בו שנה אחת בלבד. בית הספר נסגר מחוסר תקציב. זאת הבנתי רק מאוחר יותר. כילד- לא הבנתי מדוע נסגר לפתע.

כדי לרכוש מעט השכלה כללית-אבא שלח אותנו למורה פרטי שהיה עיוור. בתו, שמעולם לא נישאה, התגוררה עם אביה, והייתה לו לעזר רב. היא שימשה לו כ"עיניים", כשהיה צריך לבדוק מה ואיך אנחנו כותבים. היא הייתה בוחנת ובודקת. הוא היה אדם משכיל מאוד. בצעירותו היה, כנראה, מורה. לעת זקנה הוא התפרנס מהוראת דרדקים. פנסיה, כמובן, לא הייתה לו. למדנו אצלו כדי שנדע, לפחות, להיות סוחרים.
בד"כ- מה יכול היה יהודי לעשות בגלות פולין? להיות סנדלר, או חייט, או משהו אחר. אפשרות אחרת הייתה- להיות סוחר זעיר ולעסוק במסחר. היה חשוב שנדע קצת פולנית וחשבון- זאת "ההשכלה" שרכשנו אצל המורה העיוור שלנו. קראנו לו "הלעירער" (המורה-באידיש).

את עיקר זמנינו בילינו בלימוד התורה. אבא חפץ מאוד שנגדל ונהיה מלומדים-אולם לא היה בכוונתו שנהפוך את התורה למקור פרנסתנו-אבא ציפה מאיתנו שנהיה לאנשים החיים מיגיע כפינו, לכן למדנו: בחדר, ואצל הלעירער (מורה-באידיש).

אבא עצמו ידע תורה- הוא ידע ללמוד תלמוד. הוא היה "בעל קורא" (יודע לקרוא בטעמים) בבית הכנסת, והיה יהודי ירא שמים. בעבורו היה זה הכול. הוא ראה חשיבות עליונה בכך שנגדל ונהיה יהודים טובים וישרים- לפחות כמוהו- ואולי אף יותר טובים ממנו. אבא התפרנס ממלאכת כפיים. הוא תפר את החלק העליון של הנעליים והיה סוחר בעת ובעונה אחת.

עסוקים היינו יום-יום בלימוד התורה. הזמן שהקדשנו למשחקים- היה מועט בלבד. מגרש המשחקים שלנו הצטמצם בחצר הקטנה שמאחורי הבית. היו בה תרנגולות ובעלי חיים אחרים בתוך כלובים. בחצר היה גם בית השימוש ששירת את כל דיירי הבית. כאן שיחקנו עם ילדי השכנים בתופסת. משחק אהוב עלינו במיוחד היה "ארצות": בעזרת מקל מחודד צירנו עיגול על האדמה, ובעזרת סכין חילקנו את השטח שבתוך העיגול-כך "כבש" לו כל אחד מאיתנו שטח אדמה, להקים לעצמו טריטוריה. בעזרת הסכין-הגדלנו את שטח האדמה שלנו על חשבון ילדים אחרים. אהבנו לשחק גם כדורגל- כדור תיקני, כמובן, לא היה לנו. את הכדור הכנו מסמרטוטים, אולם הדבר לא פגם במאום מחדוות המשחק.

כשהתבגרנו מעט- קנה לנו אבא אופניים. אופניים אלו העסיקו אותנו רבות, שכן בכל פעם התקלקל חלק אחר והיה עלינו להביאם למתקן האופנים, שחנותו הייתה בכיכר-הוא שמח לקבל מאיתנו כל גרוש מדמי הכיס שאבא נתן לנו לממתקים. מידי פעם זכינו לקבל מאבא כמה גרושים כדי שנוכל לקנות לעצמנו איזה ממתק או משהו אחר. במקום לקנות לעצמנו ממתק, היינו משקיעים את כל מעותינו בתיקון האופניים. רק "הגדולים" זכו ליהנות מהאופניים. הקטנים -עדיין לא הספיקו...

הגויים היחידים שגרו בעיירה היו מטאטאי רחוב, או כאלו שעסקו "בעבודות שחורות". הבית בו גרנו היה בעל שתי קומות ורוב דייריו היו יהודים, כמונו. היו בתים בהם גרו אך ורק יהודים. במרכז העיירה גרו בעיקר יהודים, הגויים התגוררו בשכונות המרוחקות מהמרכז.. הבית בו גרנו היה במרכז העיירה וגבל ברינעק (כיכר-בפולנית)- החנות עמדה כך כשצידה האחד עומד ופניו לכיכר. צידה האחר פנה לרחוב ה-11 בנובמבר-שיצא מן הרינק-והוביל לתחנת מכבי האש, ששימשה גם כבית ספר, ולתחנת הרכבת.
בעבר היה בכיכר (רינעק) שוק. אנשים היו מתאספים בו בכל יום שישי ויום שלישי. פעמים בשבוע היו האיכרים באים למכור את תוצרתם החקלאית ולקנות מצרכים הנחוצים לבית. -כל החנויות סביב השוק היו שייכות ליהודים. גם הדוכנים בשוק היו שייכים ליהודים. המסחר היה בעיקר בידי היהודים. היה שמח בכיכר בימי שלישי ושישי. בדרך כלל אמא הייתה שולחת אותי למכולת כשהיו חסרים מצרכים, בעיקר סוכר. לא נהגתי ללכת לשוק. אהבתי לעמוד ולהתבונן ברוכלים, במרכולות, בהתרחשויות, בפעילויות, ולשמוע את קול ההמולה. האיכרים היו מביאים את התוצרת החקלאית משדותיהם. בכסף שהרוויחו קנו בגדים, נעליים ומצרכים אחרים מן הרוכלים היהודים.
אבא נהג לקנות עופות בשוק.
לאחר המלחמה ביטלו את השוק לחלוטין- בתחילה הפכו את הכיכר לגן וספסלים מתחת לעצים יפים. מקום מנוחה לעקרות הבית, לאנשים הזקנים ומשחקים לילדים.

היום הכיכר מרוצפת כולה ובה אנדרטה לקורבנות הנאצים, לא מצוין אם יהודים או פולנים. אין יותר שוק בכיכר.

החנות שלנו, הייתה מחולקת לשניים- לחלק בו מכר אבא עורות וצורכי סנדלרות, ולחלק בו עסק אבא בתפירת החלק העליון של הנעל. לפני המלחמה, פתח אבא בחנות גם מדור למכירת נעליים מוכנות. אבא תפר את החלק העליון של הנעל, נתן לסנדלרים חומרים, והם הרכיבו את סולית הנעל, הסנדלרים הביאו את המוצר המוגמר לחנות. - ואבא מכר נעליים מוכנות.

ככה התפרנסנו. חנויות מכולת היו בכל מקום, אולם חנויות נעליים היו מעטות בעיירתנו. רוב המשפחות היו ברוכות ילדים. 6 או 7 ילדים-היה זה מן המקובל. לא היינו המשפחה הכי גדולה בעיירה. היו משפחות שהיו ברוכות במספר רב יותר של ילדים.

לא היינו זקוקים לתחבורה כדי להגיע ל"חדר". הלכנו ברגל, לא הרחק מהכיכר. למדנו כ-כ-15-17 ילדים בחדר-מקסימום 20. למדתי אצל כמה רבנים. בכל פעם למדתי אצל רב אחר, לפי הגיל ולפי ההתקדמות: בשלב הראשון, כשהייתי קטן-היה נחוץ לי רב שיודע ללמד א-ב וניקוד- השלב הראשוני של הקריאה והכתיבה. כשגדלתי-הייתי זקוק לרב בעל ידע רב יותר. לכל שלב היה רב מומחה אחר. התחלתי ללמוד בגיל 4. אני חושב שהייתי תלמיד טוב. הלמידה לא הייתה אהובה עלי במיוחד- אך הברירה לא הייתה בידי. ילד, מטבעו, אוהב לשחק. אולם- כשהוא נכנס לתלם של הלמידה-אין לו ברירה: הוא חייב ללמוד.
בסוף השבוע, בשבת, היה אבי מושיב אותנו על ברכיו והיה משמיע לנו את פרשת השבוע, זאת שלמדנו במשך השבוע שחלף. אם לא ידענו היטב את הפירושים- הוא היה מתלונן לפני המורה, הרבי, על כך שלא לימדנו היטב. על כך שלא אפשר לנו להבין את הפרשה כדבעי. הרבי היה כועס עלינו-וכך היה עלינו להתאמץ וללמוד.

אבא הקפיד שלא נתרשל בלימודינו, כשהתרשלנו-טעמנו את טעם ידיו. אף אני "זכיתי" לטעום את נחת זרועו של אבי: בסוף השבוע, התקשיתי להבין את הפירושים בחומש, אבא היה מאוכזב מידיעותיי ויכולותיי. קיבלתי כמה סטירות הגונות מאבי. סטירות אלו עדיין חרוטות בזיכרוני.

אבא היה לבוש שטריימל- מעיל ארוך ושחור. היה לו קסקט- כמנהג היהודים בעיירה. היה זה כובע עגול בעל מצחייה. היה זה הלבוש האופייני ליהודים. לא היה נהוג בעיירתנו לחבוש מגבעות-כמו החרדים בארץ. הוא לא היה ממש חסיד. לא היה לו זמן לעסוק בכך. הוא היה בעל מלאכה. אדם המתפרנס ממלאכת כפיים. אולם הייתה לו נטייה לחסידות. כשאחותי הדסה חלתה, הוא לקח אותה לרב חסידי בוארשה כדי שיברכה.

בעיירה סוכצ'ב - בה נולד אבא, וכל משפחתו התגוררה בה, התגורר האדמו"ר אברמלה' בורנשטיין, שהקים את שושלת חסידות סוכצ'ב- הקיימת עד היום. צאצאיו נמצאים בירושלים וממשיכים את שושלת החסידות. האווירה החסידית שבעיירת ילדותו-השפיע על אבא ונטייתו לחסידות.
מעולם לא ביקרתי בסוכצ'ב-למרות שהייתה ממש סמוכה לעיירתנו.

אבי היה איש עבודה. עול הפרנסה היה בסדר עדיפות עליון עבורו. הוא היה איש תורה-אולם תורתו לא הייתה אומנותו. נוהג היה ללכת לביה"כ אך ורק בסופי שבוע ובחגים. באמצע השבוע לא נהגנו לבקר בבית הכנסת. הבנות הלכו לבית הכנסת לעיתים רחוקות, רק בחגים. אמא נהגה ללכת כל שבת של ראש חודש. אנחנו-הבנים, היינו הולכים עם אבא. לא התלהבתי במיוחד מהליכה זו, כילדים, חיפשנו הזדמנות לשחק.
אבא היה איש מכובד, הוא ידע היטב את קריאת התורה, על כל טעמיה. היה בבלוניה בית כנסת גדול ומרכזי. שהיה יפה, גדול וגבוה. לשם נהגו לבוא כל יהודי העיירה ואורחיהם. בדרך כלל התפללנו בבית הכנסת הגדול, אבא היה "בעל קורא", הוא היה קורא את פרשת השבוע. היה לאבא קול יפה. הוא גם היה עובר לפני התיבה. אחרי המלחמה- כשחזרתי לבלוניה, מצאתי במקום הימצאו של בית הכנסת הגדול-בור גדול. הם חפרו והוציאו אף את יסודות הבניין.
בעיירה היו גם בתי כנסת של בעלי מלאכה. אלה היו בתי כנסת קטנים - שטיבאלאך (חדרים-באידיש). נהגו להזמין את אבא לבית הכנסת של הסנדלרים כ"בעל קורא", אבא ידע לקרוא בתורה, על פי הטעמים המיוחדים והנוסח המתאים. נהגנו ללכת לשם לעיתים כדי לשמור על קשרי עבודה עם הסנדלרים.
אינני יודע אם בתי כנסת-שטיבלאך-אלו שרדו, ואולי הם משמשים כיום למטרה אחרת.
אבא היה מקובל על אנשי העיירה. הוא היה איש טוב לב. נהג לתת צדקה לעניים. הוא דאג שנגדל על פי רוח היהדות ונהיה יהודים טובים כמוהו. הוא היה משוחח עמנו רבות. לא עבר יום מבלי שישוחח איתנו. תמיד התעניין לדעת מה למדנו ומה עשינו. השבת הייתה מוקדשת כולה ללימוד התורה. הלכנו אחריו כמו חיילים לבית הכנסת. הוא לא התנהג עמנו בקשיחות. אלא- השתדל מאוד לא לנזוף בנו. מצפונו הציק לו על כך שכל השבוע הוא טרוד בענייני הפרנסה והקיום, ולא מתפנה דיו להעניק לנו מתשומת ליבו. בסוף השבוע השתדל מאוד לנהוג בנו בכבוד ובנעימות. הוא השתדל להנעים לנו את השבת.
היו זמנים בהם היה כועס עלינו מאוד כי נהגנו במעשי שובבות. כילדים, כשעשינו מעשה שלא יעשה.. ברחנו כדי לא לקבל איזו צביטה או מכה. נהגנו להתחבא מתחת למיטה. אבא היה מנסה לתפוס אותנו. הוא היה זורק איזה חפץ מתחת למיטה. היינו שובבים גדולים, במיוחד אני ומוטל-הגדולים. אח"כ הצטרפו אלינו גם הקטנים-כל החבורה. זה טבעו של ילד, להשתובב קצת, לעשות מעשים אסורים. אבא לא קנה לנו צעצועים,

אמא דאגה לצרכנו הפיזיים, כמו בגדים וכו'.
אמנו הייתה אישה טובת לב ומסורה מאוד. היא דאגה לנו מאוד. אני חושב שאין הרבה אמהות כמו האימא שהייתה לנו. המסירות שלה הייתה ללא גבול. היא הייתה יושבת בלילות, בעוד אנחנו ישנים-והייתה תופרת. היא עסקה במלאכת תיקון הבגדים. לא היו לנו אפשרויות לקנות בגדים, כפי שקונים היום. את הבגדים היו מתקנים ומטליאים. בגדי הילדים הגדולים עברו לקטנים והיה צורך להתאים אותם. את עבודת התפירה אמי הייתה עושה בלילות, לאחר שהלכנו לישון. ביום היא הייתה מבשלת ומכבסת. פעם בשבוע הייתה מגיעה אלינו הכובסת. היא הייתה מכבסת ידנית את הבגדים ונהגה להרתיח אותם בדוד גדול על הפרימוס (את הבגדים שמותר להרתיח).
אני זוכר את דמותה: אמא הייתה אישה לא גבוהה. היא נהגה לנעול נעלי עקב כדי להשוות עצמה לאבי שהיה אדם גבוה. היא אהבה להתלבש יפה ובאלגנטיות ולטייל. אמא הייתה אישה מלאת שמחת ואהבת החיים. היא אהבה מאוד לבלות ואהבה ממתקים.
הייתה לנו שכנה שגרה לא רחוק מאיתנו, אלמנה. היא גרה ברחוב צדדי לרחוב בו גרנו. בתוך ביתה הייתה חנות ממתקים. אמא אהבה לבלות אצלה. הייתה באה אליה כדי לקנות לנו ממתקים. בהזדמנות זו נהנתה אף היא מאכילת ממתק והייתה משיחה עם האלמנה.
לא פעם, כשהייתי מזדמן לחנות האלמנה כדי לקנות דברי מתיקה במעט הגרושים שקיבלתי מאבי כדמי כיס, הייתי מוצא שם את אימי, ואז....כבר הייתי עושה חגיגה גדולה.
אמא אהבה לפנק אותנו. היא הייתה אישה מפנקת ואישה אוהבת. אינני יכול להעלות בזיכרוני רגעים בהם כעסה עלינו. הייתה לה סבלנות אין קץ אלינו.

גרנו ברחוב "יעדענאסטיעגו ליסטופאדה" (ה-11 בנובמבר-יום העצמאות של פולין). הרחוב שלנו הוביל מהרינק לבית הספר, שהיה במבנה של מכבי האש, ולתחנת הרכבת.
הדירה שלנו הייתה בקומה הראשונה. גרנו בדירה שכללה את החנות. זו הייתה דירה קטנה מדי להכלת כל בני משפחתנו.
בימי ראשון, יום חגם של הגויים, היה עלינו לסגור את החנות. הקליינטים היו מגיעים אלינו ביום זה בדלת האחורית- הם היו עוברים דרך החדר בו גרנו. הדלת הראשית של החנות הייתה בכיכר, ואילו האחורית הייתה בחצר..

בחדר יחידי זה גרה כל המשפחה, על תשע הנפשות שבה. חדר השינה הפך למקום מעבר לקונים בימי ראשון, כשהדלת, הפונה לכיכר, הייתה נעולה. בחדר הזה היינו ישנים, אוכלים, משחקים ומנהלים את חיי המשפחה. בלילה פתחנו את כל המיטות המתקפלות וכל

השטח היה הופך מיטה אחת גדולה. אבא ואמא ישנו יחד איתנו. לא היה להם חדר נפרד. היה לנו עוד חדרון קטן, למעבר לחנות והיה לנו מחסן. בהמשך- הייתה החנות. ישנו שניים במיטה. אני ישנתי עם מוטל, האח הגדול, במיטה אחת. מיכאל ישן עם צבי-הירש. מוישהלה' ישן לבדו במיטה. גם הדסה ושיינדהלה' ישנו במיטה אחת. גרנו בצפיפות גדולה. היו לי תמיד הרבה סכסוכים עם מוטל אחי. הוא היה צועק עלי:"תזיז את התחת שלך", ולפעמים היה צובט לי בטוסיק, הייתי צועק בתשובה: "כבר הזזתי".
בד"כ לא היינו רבים. היינו חברים טובים.
ביום-כל המיטות קופלו או נכנסו מתחת למיטות אחרות והמקום נראה מרווח יותר. על הקיר היו תלויות שתי תמונות שמן יפהפיות, זו לצד זו, של אימי ואבי- מצוירות ביד אמן. על מיטת הורי היה כיסוי מלאכת יד שאימי סרגה במסרגה אחת-יפהפה. פריטים אלו ונוספים הוסיפו לחדר המגורים שלנו אוירה ביתית, חמה,ונעימה. במרכז החדר עמד שולחן שמפה לבנה וחגיגית כיסתה אותו בימי שבתות וחג. בימי חול-מפת השולחן הוחלפה למפה פשוטה יותר, גם היא נקייה ויפה. שולחן זה היה מרכז המשפחה, לארוחות משותפות, להכנת שיעורי בית וסתם לשיחה בין בני המשפחה. הפמוטים של סבא וסבתא פונדק-היו מונחים במרכזו תמיד. אימא תפרה וילונות תחרה לחלונות- דבר שהוסיף לאווירה האינטימית ולקישוט הדירה.

היה לנו מטבחון קטנטן-גם הוא באותו המתחם. השירותים היו בחוץ, בחצר. הם היו שייכים לכל דיירי הבית. (לאחר המלחמה- הדיירים בנו לעצמם שירותים בכל דירה, אולם השירותים המקוריים עדיין נשארו בחוץ).

אחיו היחיד של אבא, מוטל-מרדכי פינדק, היה סיטונאי עורות. אבא קנה עורות בחנותו הגדולה שהייתה במרכז העיר וארשה, ליד תחנת הרכבת הגדולה. בתו של מרדכי, מלכהל'ה, התגרשה מבעלה והפליגה עם בנה לאמריקה, לפני המלחמה. היא נשאה בשנית. האב החורג אימץ את הבן. הבן נישא ונולדה לו בת. כיום, בתו חיה בישראל, ברעננה עם בעלה רש"י וילדיה. מלכהל'ה עצמה כבר נפטרה. פעם נסעתי עם אבי לדודי מוטל שבוארשה, עקב אירוסים במשפחה. פגשתי שם את בת דודתי מלכהל'ה עם בנה, הצעיר ממני בשנים. (ממשפחה זו שרדה רק מלכהל'ה ובנה).
אחרי בר המצווה, אחרי שהגעתי לגיל 13- 14, הפסקתי ללכת לחדר וניסיתי מפעם לפעם לבקש מאבא שייתן לי לעזור לו לתפור במכונה. אבא נתן לי לעסוק בעבודות קלות. בנוסף, בקשתי ממנו שייתן לי לנסוע לוארשה, כדי לקנות סחורה. ידעתי היכן ללכת כדי לקנות את הסחורה, קניתי רק את צורכי הסנדלרות הקטנים (מסמרים, עקבים וכו') אך לא את העורות. נהגתי ללכת לרחוב פרנצ'יסקאינסקה-לחנותו של הדוד מוטל-אח של אבא.
את הדודים מצד אמא-לא היטבתי להכיר, היו להם חנויות באותו הרחוב. הכרתי בעיקר את הדודות. אחיותיה של אימי. נהגתי ללכת ל"מימע אידסל"-(דודה יהודית-באידיש)-אחותה של אימי. הכרתי אותה היטב. היא התגוררה עם משפחתה ברחוב סטאבסקי. היה לה מזנון לסנדוויצ'ים ולמאכלים קלים. החנות הייתה צמודה לדירתם. סטאבסקי לא נחשב לרחוב יוקרתי. הרחוב היה מוזנח. היה בו שוק. משפחת שמיון התגוררה בקומה הראשונה מתחת לדירה הייתה המעדנייה. נהגתי לבוא לשם. הכרתי היטב את המקום. הגעתי בקלות. דודה יהודית הייתה מקבלת אותי בסבר פנים יפות והייתה מכבדת אותי במאכלים ומטעמים. היא הייתה אישה טובת לב. משפחת שמיון מנתה 4 ילדים. מרדכי הגדול וצבי הקטן יותר, ושתי האחיות: אסתר-שהייתה קצת מוזרה ובעייתית, ושרה. היחידי ששרד היה צבי שעלה ארצה ונפטר לפני שנים לא רבות. אחיו עלה אף הוא ומיד גויס לצה"ל ונפל בקרב על הקסטל. דודה יהודית הייתה אישה פקחית. בעלה היה גם הוא אדם טוב לב, הוא נפטר זמן רב לפני השואה. בזמן השואה משפחת שמיון נכלאה בגטו וארשה. צבי ברח ליער רודניקי והצטרף לפרטיזנים. טוב ליבם של הוריו דבק אף בו. במשך כל הזמן, דאג ליתומיו של ד"ר יאנוש קורצ'אק, הוא נהג להביא להם לחמים טריים, ירקות ופירות מהחוות ומהכפרים הנמצאים בקרבתה של וארשה.
לאמא הייתה אחות נוספת שנפטרה מסרטן, לאחר הניתוח. אף היא התגוררה בוארשה ברחוב סמוצ'ה. קראנו לה "מימע לייצ'ע" (דודה לאה). בעלה היה חיים וולף. (סיפורה של המשפחה כבר סופר בתחילת סיפורי) לאחת מבנותיהם קראו "שוורצ'ע-שרה"-(שרה השחורה- באידיש). הם היו שתי אחיות וארבעה אחים: מיכאל, מרדכי, אברמל, יחיאל ושרה. את שם האחות הנוספת אינני זוכר.
בתקופת המלחמה הם היו בגטו וארשה. הדוד חיים וולף עזר להבריח מזון ונשק לגטו- בתקופת המרד, בעזרת עגלת המתים, אינני יודע מה עלה בגורלם, סביר להניח שנתפסו ונשלחו, באחת האקציות, למחנה ההשמדה טרבלינקה (זוהי רק השערה), מפני שברחתי לרוסיה ולא היה לי כל קשר איתם. אי אפשר היה ליצור קשר. שלחתי מכתב מקזחסטאן לשכנה גויה שלנו שהייתה לה חנות גדולה בבלוניה, בפינה, בשם "צ'אחענטה", במכתבי בקשתי שיכתבו לי מה הם יודעים על המשפחה שלי. לא קבלתי מהם כל תשובה. כתבתי את המכתב בפולנית. הם היו שכנים שלנו. הם חשו כלפינו רגשי עליונות. לא נהגנו לקנות בחנותם. נהגנו לקנות בחנויות של יהודים. כמעט לא היו לנו קשרים עם הגויים.
לא רק אני נסעתי לוארשה. היו לי מתחרים בבית. גם מרדכי רצה לנסוע. הוא היה גדול ממני. גם הדסה נהגה לנסוע.

הדסה רצתה ללמוד קונפקציה: תפירת חזיות וחגורות. אבא לא נתן את הסכמתו לכך שבתו תיסע יום-יום לוארשה ותהיה חשופה לסכנות האורבות לה שם. הוא חשש לבתו. לאות מחאה-יום אחד ברחה הדסה מהבית לאידסל (דודתי יהודית שמיון).היא כעסה על אבא. היא קנאה בשינדלה, אחותה הגדולה, שקבלה כל מה שרצתה, היא חשה עצמה מקופחת. היא הרגישה כאילו היא "הכבשה השחורה" בבית. היא הרגישה עצמה מנוצלת.. הדסה הייתה תמיד שואלת: "למה לא שינדלה'? למה דווקא אני?!!".

הדסה הייתה לעזר רב לאמא בעבודות הבית. כמו- רחיצת כלים, שטיפת רצפות-וכו'. לא היה זה דבר קל כלל ועיקר. לא היו אצלנו ברזים. היה צריך לרחוץ את הכלים בתוך קערה.
לפני המלחמה לא הייתה צנרת של ביוב ומים. הבאנו מים מן הבאר. לא רחוק מאיתנו הייתה באר. אולם את מי השתייה היה צריך להביא מרחוק. שואב המים היה מביא לנו מים לרחיצה וגם לשתייה.
מי השתייה נקראו "מים רכים" ("וואיכע- ואסער"-באידיש), ואילו מי הרחצה נקראו "מים קשים" ("הארטע ואסער")-אלו היו מים לרחיצת פנים, כלים ריצפה וכו'. המים הרכים שימשו לבישול ולשתייה. את המים הקשים שאבו מהבארות הקרובים למקום מגורנו, ואילו את המים הרכים היה צורך להביא מהבאר הרחוקה.
"הואסער טרעיגיר"-שואב המים, הוא זה שהביא לנו את המים הרכים. הוא היה הולך כל יום עם "אסל ודליים". היה נוהג לאכול תוך כדי הליכה, מפני שלא היה לו רגע פנאי לשבת ולאכול. כל היום הוא היה רץ עם המשא הכבד על כתפיו. וכל זאת עבור פרוטות מועטות. מאוחר יותר הוא כבר "השתכלל" והכין לעצמו חבית על גלגלים. את מי השתייה הוא היה מביא בתוך החבית. את החבית- בתקופה מסוימת –הוא רתם לסוס, אולם, רוב הזמן הוא עצמו היה רתום אליה. כך פרנס את אשתו וילדיו.
הוא עצמו ניזון משאריות של לחם אותן היה מקבל מלקוחות רחמניים. אמא תמיד השתדלה לתת לו שאריות של אוכל שהיו מצויות באותו הרגע. את האוכל נטל בידיו הגרומות וטמן בתוך גופייתו-קרוב לחזה. בדרך היה הולך ואוכל. אדם מסכן, אולם כוחו היה כנראה במותניו-ולא בראשו. ככה היה מתפרנס אותו יהודי עלוב. שמו היה בן-ציון דע- ואסער- טרעיגער (בן-ציון-שואב-המים-באידיש). הוא היה אדם דתי- אולם לא התפלל בבית הכנסת שלנו. על ראשו חבש קסקט כמנהג יהודי המקום, אבל לבושו היה "שמאטעס", (סמרטוטים-באידיש) קצרים. היה לו זקן ארוך, שלא כמו לאבי, שהיה מיישר וקוצץ את זקנו בקפידה. אבי לא יכול היה להרשות לעצמו "לוקסוס" כזה ללכת עם זקן ארוך ופאות. אבא התהלך בין אנשים, יהודים ופולנים. הפולנים לא אהבו יהודים, וכסוחר צריך היה להיראות כאיש העולם הגדול.
"הואסער טריגר" היה מביא מים-לשתיה וגם לרחיצה. אבל לפעמים היינו מביאים את המים במו ידינו. הבאר הקרובה לבית, תאמה לצרכי רחיצת כלים, שטיפת רצפות וכו'. אבל לבאר המים לשתייה, היה עלינו ללכת מרחק רב. לפעמים היינו אוגרים מי גשמים. היינו שמים חבית בחוץ, מי הגשם היו ממלאים אותה, וכך היו לנו מים רכים, טובים לכביסה ולבישול. בחורף לא היו גשמים, היה שלג. גשמים ירדו בדרך כלל בקיץ. השירותים היו בחוץ. בלילה הייתה קערה ובה עשינו את צרכינו. קערה גדולה. כדי ללכת לשירותים היה צריך לצאת מחוץ לבית, לחצר שמאחוריו. כדי להתרחץ, היינו מרטיבים עצמנו בספל מים מסתבנים ונשטפים שוב בעזרת הספל. ברזי מים לא היו. כל אחד רחץ את עצמו ליד "הפיילה" (קערה גדולה). עמדנו בתוך הקערה והתרחצנו. אבל בשבת היינו הולכים ל"מקווה". ה"מקווה" היה ליד בית הכנסת. היה עלינו להרחיק לכת. החיים היו "פרימיטיביים". ירדנו למקווה כדי לטבול. שם היו ברזים וסבון, וכך היינו מתרחצים. לא בכל יום היינו מתרחצים .

הדסה שהתה אצל הדודה יהודית אולי חודש חודשיים. אבא הלך להחזיר אותה. הוא ביקש ממנה לחזור והבטיח כי מבוקשה יינתן לה- היא תוכל ללמוד לימודי קונפקציה בוארשה. התגעגענו אליה. אהבנו אותה מאוד וחשנו בחסרונה. אצל יודסל גרו בצפיפות והפרנסה לא תמיד הייתה מצויה. היא הייתה אישה טובה ( אמא של צבי שמיון). אבל אנחנו רצינו שהדסה תחזור הביתה. לאמי היה זה קשה במיוחד. היא הייתה קשורה מאוד להדסה, שעזרה לה רבות בטיפול בבית ובאחים הקטנים יותר. הדסה אכן למדה קונפקציה בוארשה, סיימה בהצטיינות ועזרה בעבודתה לפרנסת המשפחה.

אחותי שיינדל'ה הייתה יפהפייה. היא אהבה לשיר ולרקוד, היה לה כשרון לכתיבת שירים וסיפורים. הייתה כריזמאטית והתחבבה על כל מכריה באופייה הנעים והטוב. האנשים נמשכו אליה. היא הייתה נעימת שיחה ונעימת הליכות, ובעיקר-ידעה לשכנע, כשהייתה זקוקה לכך. היא חתמה על פרי עטה בשם: "סבינה הרולד".
לשיינדל'ה היה יופי מיוחד, ולהדסה היה יופי אחר. שיינדל'ה הייתה בעלת עיניים כחולות ושער בלונד בהיר. להדסה היו עיניים כחולות ושיער כהה. לאמא שלנו, חנה, היה שיער כהה ועיניים חומות. את העיניים הכחולות קיבלנו מאבא שלנו, לייב-אריה פינדק, מוטל אחי היה היחידי שהיו לו עיניים חומות ואף נשרי, היה לו מראה יהודי. אני נראיתי כמו גוי: בלונדיני עם עיניים כחולות. כשהייתי קטן היו לי תלתלים בהירים מאוד.

אבי נהג לשכור שטח חקלאי מחוץ לבלוניה, בקצה העיר. בכל שנה בעונת התותים, הוא היה דואג לקטיף, לאריזה ולמכירת הפרי, כך נהנינו מהכנסה נוספת ומאכילת תותים.

נהגנו לבוא לשם. הייתה לנו בשטח בקתה. מזג האוויר היה טוב ונעים. אוויר רענן ושמש מלטפת. מחוץ לעיר בטבע, עבורנו-הילדים, היה זה כמו להיות בקייטנה. גרנו באסם. בחודשי הקיץ היה מזג אויר טוב ויפה. סידרנו לנו מקום נוח למגורים- עד כמה שהיה ביכולתנו. לידינו התגוררה אישה ולה בנים. היה זה אך טבעי שאחד מהם יתאהב בנערה היפה המפזזת בינות לשיחי התותים. שיינדל'ה, אף היא, החזירה אהבה לגוי בעל הבלורית הבלונדינית ותכול העיניים. את סודה גילתה רק לאחותה הדסה, שהייתה חברתה הטובה ביותר. הדסה ניסתה לדבר על ליבה שלא להיענות לליבה ולנסות ולשכוח את אהובה, פן יבולע לה רע. שיינדהלה לא אוותה לשמוע על כך. אולם קשה היה להסתיר את אהבתם והדבר התגלה.
הזוג המאוהב בקש להינשא. שיינדהלה היהודייה היפהפייה ובן האיכרה הפולנייה התעלמו מהבדלי הדת, מסורת האבות והתרבות. לא הייתה בכוונתו של אהובה להמיר דתו ליהדות. הוא קיווה כי אהובתו היהודייה תתנצר. כשנודע הדבר לאבי - הוא התנגד לכך בתוקף ואסר עליה להתראות עם הגוי. אולם שיינדל'ה' ואהובה הפולני המשיכו להיפגש בסתר גם לאחר שחזרנו לביתנו שבעיירה. הנער הפולני-לא ההין להראות פניו בביתנו. הוא ידע על התנגדותו של האב לאהבתם הבלתי אפשרית. אבא עמד על דעתו לקטוע את המשך הקשר שביניהם. שיינדהלה' בכתה, התמרדה, סירבה לאכול ולשתות ופתחה בשביתת רעב. היא נלחמה על זכותה להינשא לבחיר ליבה. אהבתה אליו הייתה גדולה ביותר. אולם אבא התעקש והבהיר לה כי תאלץ להיפרד מאהוב ליבה, אם ברצונה שלא "ישבו עליה שבעה"-כמנהג היהודים על בנותיהם הנישאות למי שאינו מבני עמן.

בבית שבו גרנו, גרה משפחה יהודיה אחרת ולה בן ושמו שלמה גאלעק. גאלעק התאהב אף הוא בשיינדל'ה, עד מעל לראשו. הוא חיזר אחריה בנחישות, ולבסוף זכה בה, כשחיפשה נחמה על אהבתה הבלתי אפשרית לבחור הפולני.
גם שלמה גאלעק לא היה איש כלבבו של אבא, כבן זוג מתאים לבתו הבכירה, היפה והמוכשרת. הוא היה רחוק מהדת, חופשי, ספורטאי, היה שחקן כדורגל. ממש לא לטעמו של אבא שביקר על פניו בחור מסורתי כמוהו, בעל עומק רוחני, חכמה ומידות טובות..

פלישת הגרמנים וכניסתם לבלוניה
ב-1 בספטמבר פלשו הגרמנים לפולין. תוך שבועיים הם הגיעו לבלוניה, בערך ב-14 בספטמבר. מוטה ואני ברחנו בנובמבר, חודשיים אחרי.
אני זוכר היטב. את היום בו נכנסו הגרמנים לעיירה. לא היה להם כל צורך להילחם לשם כך. לאחר שכבשו את וארשה, לא הייתה כבר כל התנגדות. הם נכנסו במצעד רגלי משולב בכלי ארטילריה ומכוניות. היה זה צבא מסודר היטב ומאורגן. הם עברו דרך רחובות העיירה. גם ברחובנו שלנו, האחד במאי (יעדענאסטיעגו ליסטופאדאה ), הם עברו. הרחוב הוביל מתחנת הרכבת לכיכר השוק, ואח"כ הם המשיכו הלאה. השאירו בעיירה רק משטרה ואנשי צבא מקומיים.
היה זה אירוע שנחרט היטב בזיכרוני: בעודי עומד ליד חלון ביתנו וצופה במצעד הנאה, והנה אני רואה את בן כיתתי עומד על המדרכה ומביט בהשתאות ובסקרנות במצעד החולף על פניו. חייל, שרכב על אופנוע, התקרב, אחז בו בחוזקה בבגדו ומשכו אליו.
את הנער הזה יותר כבר לא ראינו. הוא לא חזר לביתו. נעלם. כנראה נרצח.
למדנו לא לצאת החוצה שלא לצורך. הסתגרנו בבתים והצצנו דרך החלונות. אוירה של פחד שררה בעיירה. הובהר לנו היטב כי הפולשים והכובשים הם מרצחים ושונאי יהודים. ציפינו לבאות, והן אכן לא אחרו לבוא: הן באו בצורה של גזירות, בצורה של איסורים שונים ומגוונים על האוכלוסייה היהודית בעיר-פלקטים גדולים היו תלויים במקומות
מרכזיים בעיירה, ובהם הוראות לגויים לא לקנות סחורה מהיהודים-שכניהם, ואיסורים נוספים.
הפגיעה הכלכלית העיקרית הייתה האיסור שלנו לסחור ועבודות כפייה מבזות ומשפילות. על היהודים הוטל לטאטא את הרחובות ולחפור בורות. ואכן-מצאתי את עצמי מטאטא רחובות וחופר בורות.

הקהילה היהודית נטלה לעצמה את התפקיד לשלוח את היהודים לעבודות הכפייה השונות. וכך מצאנו עצמנו עוסקים בעבודות שלא היינו מורגלים אליהם, ללא כל תמורה, למען הגרמנים: עבדנו בשדה באיסוף תפוחי אדמה: מוציאים, אוספים ומכניסים לשקים- והכול למען הגרמנים.
עבדנו מבוקר ועד ערב בכל מיני עבודות שחורות, מ-6.00 ועד 18.00 – 12 שעות ללא שתייה, אוכל ועשיית צרכים. היה זה בעונת החורף, בה הימים מתקצרים והקור חודר לעצמות. בסופו של היום החשיכה מזדחלת מוקדם ועוטפת אותך עם פחדיך. חייל גרמני, חמוש ברובה, עמד והשגיח עלינו. היינו אחוזי פחד והשתדלנו בכל כוחנו לעשות את העבודה המוטלת עלינו כראוי כדי לא להיענש. מיכאל ומוטל היו אף הם עימי.
הרעב החל להיות אורח קבע בעיירתנו. הלחם היה קשה להשגה. בלילות היה עלינו לעמוד בתורים ארוכים ליד המאפייה כדי להשיג כיכר לחם למשפחתנו. לא היה זה עניין של מה בכך. המאפייה הייתה לא רחוקה מביתנו, בכיכר, במקום בו נמצאת היום הקונדיטוריה.
ניתן היה לחוש את הפחד באוויר. בלילות היה עוצר. אסרו עלינו לצאת מפתח ביתנו. החיים הלכו ונעשו קשים מיום ליום. היהודים פחדו לברוח. למעשה-לא היה לאן לברוח. לחלק הרוסי?...ידענו שגם שם חיינו לא יהיו קלים. היו צעירים רבים שברחו ולאחר תקופה קצרה חזרו לביתם. הם התגעגעו לביתם ולמשפחתם. הם היטלטלו בדרכים לא דרכים, חיו כפליטים ונרדפו ע"י הסובייטים. הם החליטו לחזור מפני שהאמינו שהכיבוש הוא זמני ומוטב להם להיות בביתם, בחיק משפחתם החמה, עד יעבור זעם. בד"כ צבא כובש-נכנס, מטיל גזירות, ובסופו של דבר-עוזב. איש לא העלה על דעתו שחייהם של היהודים יהיה להפקר.

באחת הפעמים נלקחנו לעבודה בחפירות ליד בית החרושת לגפרורים. אחד החיילים עמד בשער, בידיו אחז ברובה כבצעצוע. מידי פעם ירה בו. חשתי זמזום של כדור חולף ממש ליד ראשי... הטרידה אותי המחשבה: "אם היה הגרמני פוגע בי, האם היה משלם על מעשיו? האם היו מענישים אותו? יהודי מותר להרוג, מותר לירות בו. הוא היה מתרץ זאת בכך שרציתי לברוח או שהתנגדתי. הרי לא היו עושים לו דבר!...."

ההפקרות שלטה בכל, לחיי היהודים לא היה כלל ערך. השינוי היה כבר מתחילת הכיבוש, מהחודש הראשון לפלישת הגרמנים לפולין. אומנם לא ראיתי במו עייני התעללות, אולם עצם עבודת הכפייה הייתה התעללות. הייתה זו עבודה שלא היינו רגילים אליה. יהודים, בדרך כלל, לא עסקו בעבודות פיזיות. כל משפחה הייתה חייבת לשלוח בכל יום שניים או שלושה מבני המשפחה לעבודות הללו. את אבא הוציאו כבר בשבת הראשונה, ואילצו אותו לטאטא ולנקות את הזוהמה ברחוב. אבא היה כבר אדם מבוגר באותה העת. הוא היה כבן 50 שנה. המטרה הייתה לבזות, להשפיל, ללעוג ולצלם.

בית החרושת לגפרורים היה שייך ליהודי, תושב המקום. הממשל הגרמני הלאים את בית החרושת. אולצנו לחפור ליד בית החרושת בורות, לא ברור לי עד היום לשם מה.

כאשר הצבא הגרמני נכנס לבלוניה, יצאו חוקים מגבילים ליהודים. סגרנו את החנות, אסור היה לנו לסחור עם הגויים. הסחורה והנעליים נשארו מיותמים על המדפים. יום אחד פשטה שמועה אצל הגויים שמותר להם להיכנס לחנויות ולקחת את הסחורה של היהודים מבלי לשלם תמורתה. חנות הנעליים שלנו הייתה כמעט היחידה בעיירה. על פי זכרוני, אולי הייתה עוד חנות אחת,
לפתע הגיע לחנותנו חייל אס-אס ואחריו תור גדול של פולנים, והתחילה בזיזה גדולה של הנעליים.
לא היו לנו הרבה זוגות, אולי 200 זוגות בערך. שיינדל'ה', אחותי, לא איבדה את העשתונות. היא לא נתנה להם לקחת. היא תפסה את החייל בזרועו, היא עדיין לא הפנימה שעשתה מעשה מסוכן.הגרמנים לא נהגו לדבר עם יהודים-אלא-אך ורק בהנחתת הוראות, בצעקות ודרך קנה האקדח. אולם חייל זה היה כנראה יותר אנושי- הוא התרשם מאומץ רוחה של הנערה הצעירה, והלך איתה למושל כדי לקבל ממנו הוראות. המושל פקד לאסור על הגויים את הביזה ולשלם עבור הנעליים. על כל זוג 20 זלוטי. כולם נעמדו בתור. גם אנחנו נעמדנו בתור, כדי להציל כמה שיותר זוגות נעליים. הרבה לא יכולנו לקחת, מפני שאת הרוב כבר הגויים לקחו. לא הייתה לנו סחורה רבה מפני שהייתה זו חנות קטנה, לא סיטונאית. מה שיכולנו להציל-הצלנו. קיבלנו קצת כסף עבור הסחורה.

ההחלטה לברוח לרוסיה גמלה בליבי ובליבו של אחי מוטל. אמא שמחה על החלטתנו לברוח לרוסיה. אולם יחד עם זאת, הייתה עצובה. אמא היטיבה להבין כי תהיה זו הצלה עבורנו. היא הייתה בעלת חזון והגיעה למסקנה כי העתיד אינו צופן לנו טובות: הגזירות, האיסור על היהודים לעסוק במסחר, היחס הגרוע וההתעללות ביהודים. (יהודי נחשב פחות מכלב. אל הכלבים התייחסו טוב יותר מאשר ליהודים) עדיין לא פקדו עלינו לענוד טלאי צהוב ולא הקימו גטו בבלוניה, זאת משום שתושבי בלוניה יועדו, כמו שאר יישובים באזור - להצטרף לגטו שייבנה בעתיד בוארשה.

מוטל היה הראשון שברח. הוא ברח לבדו. הוא לקח את האופניים של הבית ונסע. אח"כ הוא חזר. כשחזר, הוא סיפר שבדרך הוא פגש את הדוד הירש קרטוז'ינסקי (צבי), אבא של מיכאל. הייתה לדוד הירש מכונית. אוטו "טרנטה". עם האוטו הזה הוא היה מוביל אנשים לגבול הגובל עם רוסיה. עוד לפני שהוקם גטו וארשה הוא עסק בהברחת אנשים את הגבול. (הוא עצמו נשאר תקוע בוארשה ונספה עם שארית משפחתו-אשתו קלייה ובנו אהרון אליעזר, אם היה מבריח את עצמו-ייתכן שהיה זוכה לפגוש את ילדיו שעלו ארצה לפני המלחמה, עם תנועות הנוער. דרך ההכשרה). הוא ראה בכך את פרנסתו. היה לו חוש טכני מפותח. ואכן, בעזרת המכונית הישנה, שידע לתקן אותה בשעת הצורך, הוא פרנס את משפחתו. הוא היה מוכשר מאוד, בעל "ידיים טובות". הוא שכנע את מוטל לחזור, ואפילו החזירו הביתה בעצמו.

והיה זה מזלי. מאז- נצמדתי לאחי מוטל ולא עזבתי אותו.
"אני רוצה ללכת איתך"-אמרתי לו.

התארגנו בעיירה, עם עוד מספר בחורים, והשגנו עגלה וסוס (פלטפורמה) מאחד הקצבים. עגלה פשוטה, עם שני קרשים משני הצדדים, וסוס אחד. עגלה ללא גגון. העגלון היה גוי. הוא נסע, ואנחנו הצטרפנו אליו. העגלה לא יכלה להכיל את כולנו, ולכן, חלק ישבו בעגלה וחלק הלכו ברגל, ומידי פעם התחלפנו. היה זה בסוף החורף.

גם שיינדל'ה ושלמה גאלעק ברחו ללוצק (שהייתה בשטח שהיה תחת כיבוש סובייטי- היום באוקראינה) שם הם נישאו ושלחו את הכתובה להורים. הם ברחו לדודה חנה-אחותו של אבא ומשפחתה, ששהתה שם באותו זמן, היה להם שם מטע שכור-הם נהגו מידי שנה לקנות את הפרי שעל העצים על מנת לארוז אותו ולמוכרו בשווקים. הם התגוררו במבנים שהיו בשטח המטעים.

שיינדל'ה ושלמה התגוררו אצל הדודים. אולם המקום היה קטן והצפוף, מלבד משפחת גבר-שכנו בו ארבעה זוגות נוספים מבלוניה. המחסור במזון-הכביד על האורחים והמארחים. בנוסף-הסובייטים דרשו מהם לקבל עליהם אזרחות סובייטית ודרשה מהם לעבוד בעבודות יזומות. הזוג הצעיר נאלץ לנדוד הלאה לעומק הסובייטי. הם הגיעו למגניטוגורסק. שם לקחו אותם הרוסים לעבודות יזומות קשות, היה להם קשה מאוד והם ברחו משם, לבסוף הגיעו לביאליסטוק. - שהייתה עיר גדולה בשטח שנכבש ע"י הרוסים. היא שימשה כמקום איסוף גדול לפליטים מהשטח שהיה תחת כיבוש גרמני. שיינדל'ה הייתה בהריון. עדיין נשקפה סכנה לחייהם. הרוסים חיפשו אחריהם.

שלמה גאלעק-הבעל, החליט לברוח כדי לחפש מקום מסתור טוב יותר, ולאחר מכן לקחת אליו את אשתו היפה. שיינדל'ה שכרה חדרון קטן אצל אישה פולנייה. שם ילדה תינוקת מתוקה וקראה שמה הנהל'ה-על שם סבתה מצד אימה. לפרנסתה נאלצה לעבוד בעבודות ניקיון, אצל הספר השכונתי. לאחותה הדסה שבגטו וארשה-שלחה מכתב אחרון ובו תמונת התינוקת החמודה. בו היא מספרת לה על הבת הקטנה שנולדה. קשה היה לה להודות כי היא מתפרנסת מעבודות ניקיון למחייתה, לכן כתבה כי היא עובדת בבית חרושת לשוקולד וכי אינה חשה כל מחסור, כדי לא לצער ולהדאיג את אחותה ומשפחתה האהובה.
כאשר פלשו הגרמנים, במבצע ברברוסה, לביאליסטוק, שהייתה בשטח הכבוש ע"י הסובייטים-ביצעו מעשי רצח רבים ואכזריים ביהודיה. . שיינדל'ה נרצחה באכזריות, עם התינוקת הרכה והמתוקה, ברחוב ע"י אנשי אס-אס גרמנים, זאת נודע לאחותי הדסה (אימי י.ז) לאחר המלחמה, מפי עד ראייה שהיה נוכח במקום, הוא סיפר כיצד רצחו את התינוקת המתוקה לעיניה המבועתות של שיינדל'ה, ולאחר מכן רצחו גם את האם והתעללו בגופתה. גופת אם יהודיה.

עם פרוץ המלחמה, יהודים רבים חיפשו מקלט, מפני היטלר ומרעיו, בחלק הכבוש ע"י הסובייטים. בתחילת המלחמה, אפשר היה עדיין "לגנוב" את הגבולות. נהר הבוג שימש כגבול ולכן היה עליהם לחצות אותו. רוב האנשים הצליחו במשימה. ניסינו לשכנע את אבא שכל המשפחה תברח גם היא, אולם אבא לא הסכים בשום פנים ואופן לנטוש את הבית ואת החנות, שהייתה מטה לחמנו, ולהיות נע ונד בדרכים לגורל לא ידוע. הוא היה אדם מאמין וסבר שהמלחמה הזו יהיה גורלה כמלחמת העולם הראשונה, בה, לאחר ההרס וההרג, אנשים חזרו למעונם, אולם מצאוהו חרב או "מיושב" ע"י שכניהם הגויים שהשתלטו על רכושם. כך הפסידו את מקור פרנסתם וביתם. באותו הזמן - אליעזר, מוטל ושינדלה- כבר לא היו בבית- גם הם לא קיבלו את בירכת האב לבריחתם למזרח. שינדלה ושלמה גלק- בן זוגה, ברחו לרוסיה. היא כבר הייתה מאורסת, הם עשו שמה חופה והיא שלחה לנו את הכתובה הביתה.
מוטל וחברו (מהעיר שלנו) ברחו משם וחזרו הביתה. אליעזר פחד להצטרף אליהם- נשארה לו טראומה מחציית הגבול בדרכם לשטח הסובייטי. הרוסים תפסוהו וחקרו אותו שעות, ובהאשימם אותו בכוונות ריגול, מבלי להניח לו לאכול ולעשות צרכים. הם שיחררו אותו לאחר זמן רב.

כשמוטל ברח עם חברו וחזר הביתה, אליעזר שהיה נער כבן 15 בערך, פחד לחזור שוב באותה הדרך- ולכן נשאר אצל הדודה בלוצק. שינדלה ובעלה נשארו אף הם. היו שם חמישה אחים עם נשותיהם. הסובייטים שלחו אותם ביחד למגניטוגורסק. לילה אחד הופיעו רוסים בבית הדודים, הוציאו את בני הנוער מן המיטות ושאלו- "מי רוצה לחזור הביתה? שירשם". אליעזר נירשם, במחשבה, שאם ישלחו אותו באופן "חוקי"- לא יעבור את התלאות והסבל שעבר כשחצה את נהר הבוג בפעם הראשונה. הסובייטים לקחו את כל הצעירים שנרשמו, ושלחו אותם לסיביר. כך הגיע אליעזר למחנה בסיביר (לגולג). מחנה עבודה בכפיה. (ברוסיה היו מחנות כפייה הרבה לפני הנאצים, הגרמנים למדו מהרוסים לבנות מחנות כפייה). אם לא היה נרשם- היה נשלח מאוחר יותר עם בני משפחת הדודה- מפני שגם אותם שלחו, כעבור זמן קצר, לסיביר. אולם- לפחות היה זוכה להימצא בחיק המשפחה. הוא חש בדידות. בסך הכול היה נער בן 15.

לאחר זמן מה, אספו הגרמנים את כל יהודי לוצק, הוליכו אותם לבית הקברות, ושם רצחום לתוך הבורות.
באוגוסט 1942 נרצחו ע"י הנאצים ועוזריהם, 25,658 יהודי לוצק והסביבה.

לייזר לא היה מורגל בכך, מעולם קודם לכן לא היה ללא משפחתו החמה והאוהבת. אליעזר וחבריו למסע, היטלטלו זמן רב בדרכים. לייזר לא ידע לומר כמה זמן ארך המסע, אולם בסופו של המסע הובאו האנשים לחלקת יער גדולה, הם פורקו מהמשאיות-כמו היו משא לא אנושי- ומצאו עצמם בתוך חלקת יער שוממה. לא היה כל יישוב אדם בסביבה הקרובה. הבגדים שהביא עימו והמעיל שהצליח ללבושו ברגע האחרון-בקושי הספיקו ללייזר כדי להגן על גופו הצנום מפני הקור הצורב. הרוסים נתנו בידם גרזנים והורו להם כיצד לחטוב עצים. לא היה מחנה בסביבה ולא מבנים להסתתר בהם מהרוח הקרה ומהגשם הצולף. לאיש משוביהם לא היה איכפת שהנער בן ה-15 צמא, רעב ומותש מהדרך. הם הצטוו להקים במו ידיהם את המבנים בהם יתגוררו.
מלאכת בניית המחנה ארכה זמן ממושך. היה חשוב להזדרז במלאכה-שכן-גופם של האסירים האומללים השתוקק לנוח במקום מוגן.
לייזר למד כיצד לגדוע עצים כך שיפלו לכיוון המתאים ולא עליו או על חבריו לעבודה
היה עליו קודם לכן לבצוע בעץ חתך עמוק בבשרו, מעין מדרגה, בצידו של העץ בכיוון אליו חפצים שייפול, ולאחר מכן-מכים בגרזן בכל הכוח בצידו השני של העץ, עד שכובד העץ והמכות עליו-מכריעים אותו והוא נופל לכיוון המתאים.
לייזר לא היה היחיד שנלקח לעבודות כפייה ע"י הרוסים. יחד איתו נלקחו רבים וטובים מאותם יהודי פולין ואחרים שברחו למזרח מאימת הנאצים.
לייזר הוכיח חריצות במלאכת כפיים ואחריות. חבריו סמכו עליו ואהבו לעבוד בחברתו, בשל מזגו הנוח, מוסר העבודה והאחריות הבוגרת שגילה. החינוך שקיבל בבית נתן את אותותיו. הוא היה רגיל לעזור לאביו ולאימו במלאכות הבית הרבות-כשאר בני משפחתו שנטלו חלק בעבודות הבית.
לאחר שהקימו את המחנה במו ידיהם-לא הסתיימו בכך הטלטלות והנדודים. את המחנה הקימו כנראה לאסירים אחרים. אותם- הועידו לעבודות כפייה נוספות במחוזות אחרים.
הסובייטים היו זקוקים לכוח עבודה זול כדי שיוכלו לנצל את כוחם של האסירים לפיתוח אזורים נידחים בארצם..
באחד מגלגוליו הגיע לייזר לקולחוז חקלאי. לייזר לא ידע לומר היכן בדיוק היה ממוקם אותו קולחוז- אולם, כיוון שהוכיח אחריות, מקצועיות ואמינות- מינו אותו שוביו הרוסים להיות אחראי על מתקן איסוף של תוצרת חקלאית לתוך אסם גדול. באחריותו היה כל הרישום של היבול החקלאי: כמויות וסוגים.
לייזר שוטט בשדות התירם הרחבים, המתפרשים עד לאין סוף מול השמיים הכחולים, המנומרים בעננים. המשטח הירוק והזקוף הסתיר בחיקו קלחים זהובים וריחניים. לנער המתבגר, הרעב תמיד, הייתה זו ארוחה נהדרת והזדמנות למלא את הבטן הריקה והרעבה. בשעות הפנאי המעטות שהיו לו. התירס כבר הבשיל על השיחים הגבוהים. לייזר שוטט בין השורות הגבוהות. איש לא גער בו, התירס נועד למאכל לבהמות. פה הרגיש בטוח יותר, אפשר היה להסתתר לרגע אינטימי עם עצמו ומחשבותיו. מעליו היו פרוסים שמיים רחבים-השמש בצבצה בין העננים. זוהי אותה השמש המביטה גם על בית הוריו היקרים ובני משפחתו האהובים. כאן יכול היה להרהר בהם. מתי יזכה לראותם שוב? זאת לא יכול היה לדעת. האם בכלל יזכה לראותם? מה עוללה להם המלחמה הארורה? גם זאת לא ידע. אולם ההרהורים לא משו ממוחו והגעגועים הכבידו עליו מאוד.
כדי להשקיט את רעבונו קטף תירס ריחני מין השיח הגבוה. קילף את הקליפות העוטפות את הקלח הבשרני, היה עליו להסיר את השיער הרך מעל הגרגרים ולנעוץ בהם את שיניו. כך לעס לייזר את התירם הלא מבושל. כשרעבים אוכלים הכול. כנראה שירקות אחרים היו אסורים על עובדי הכפייה-או אולי ניתנו להם במסורה. לייזר היה רעב תמיד. העבודה הקשה התישה את כוחו. האוכל שחילקו לאסירים היה מועט מאוד ולא מזין מספיק לנער המתבגר.
איך הגיעה נערה תאילנדית צעירה וחייכנית למקום בו שהה לייזר? זאת לא נדע. אולם שני הצעירים התאהבו זה בזו: לייזר-עובד הכפייה-הנער הצעיר- והנערה השכירה בעלת היופי האקזוטי. שוב הרגיש לייזר את ההרגשה הנהדרת שאפשרה לו להיות נאהב ואוהב. הנערה בעלת העיניים הצרות והחייכניות, צחורת השיניים, שבתה את ליבו והנעימה את שהותו במקום הקשה הזה.
לייזר אהב לצוד בעיניו את דמותה הדקיקה בזמן שעזרה באיסוף הפרי. נעמה לו חברתה שעמעמה במקצת את עובדת היותו שבוי, הרחק ממשפחתו. היא הגישה לו מים כשהיה צמא והתרפקה עליו- כשאיש לא היה בסביבה.

אולם לייזר התייסר בליבו-דאגתו העיקרית הייתה כיצד יציג את אהובתו הלא יהודייה להוריו. לייזר הרהר רבות בגעגועיו על הוריו. הוא זכר כיצד התנגדו לקבל את אהבתם של שיינדל'ה אחותו והגוי הפולני. הוריו בודאי לא יברכו אותו על אהבתו זו.
בסופו של דבר-המחשבה על הפגיעה בהוריו-גברה על אהבתו והוא החליט לשים קץ לרומן באיבו.
צחוק הגורל-לייזר לא ידע כלל שבאותה תקופה הוריו כבר נושלו מביתם שבבלוניה ונאלצו לחיות בגטו וארשה המיוסר.
היה זה אך צירוף מקרים ששוביו הרוסים החליטו להעביר אותו לעומק בריה"מ –לגולגים שבסיביר, דבר שהקל עליו את פרידתו מאהובתו. אולם לייזר לא שכח אותה. הוא הרהר בה לעיתים תכופות בשעה שהתייסר בעבודות הפרך הקשות ובשעה שחש בבדידותו המעיקה.

לייזר הגיע למחנה כפייה בערבות הצחיחות והקפואות של סיביר. יחד איתו היו אנשים רבים מבוגרים ממנו בהרבה. שיכנו אותם בצריפים ובהם דרגשים בעלי קומות. בבקרים הקרים הם הצטוו לצאת לעבודה בשלג הקפוא. לפעמים היה עליהם להיאחז היטב בחבל עבה שהיה מתוח לידם- כדי שהרוח החזקה לא תעיף אותם למרחקים. היה עליהם לחפור בשלג ולהגיע לאדמה הקשה כמו אבן. הם ביצעו עבודות פיסיות קשות תחת שמירה קפדנית. בערב חזרו לצריף לגמוע מרק עלוב וללעוס פיסת לחם עבשה.

עבודות הפרך, התנאים הגרועים והקשים-החלישו את הנער הבודד.
בוקר אחד, בהתעוררו, נוכח לדעת כי מעילו נעלם. מישהו חמד את המצרך יקר הערך בערבות הקור הנורא-וגנבו. נעליו, אף הן, לא החזיקו מעמד במאמץ הקשה, וסוליותיהן פערו פיהן. לייזר ניסה לעטוף אותן בסמרטוטים שהיו ברשותו.
בתקופת החורף- השלג קפא והפך לקרח שכיסה את ערבות סיביר. לייזר וחבריו לא ידעו מתיי סוף סוף ישתחררו מהמקום הנורא הזה. הרוסים לא התאמצו במיוחד לשמור על אסיריהם מפני בריחות. לכל מקום שאליו הפנו את עיניהם -ראו רק נופים שוממים ורחבים עד קצה האופק האין סופי, מכוסים שלג קפוא. כל יישוב לא ניראה למלוא כל העיין. בטווח הקרוב והרחוק, לא היה לאן לברוח.
לייזר התחבר במחנה לנער יהודי, בן גילו. גם הוא כמותו ברח מפולין מפחד הגרמנים, שונאי ומבקשי נפשם של היהודים. לייזר וחברו היו צעירים ובעלי אומץ. הם לא נכנעו. קשה הייתה עליהם חוסר הידיעה: מתי ואם ישתחררו אי פעם. הם החליטו לקחת גורלם בידם ולברוח ממחנה הכפייה בו נמצאו .
הם החלו במסעם.
באמתחתם הייתה צידה לדרך ממעט המזון שחסכו מפיהם למען מסע זה.
בתחילה היו רעננים ואופטימיים.
בליבם חשו כי זו דרכם אל החופש.
קץ לסבל ולעבודה הקשה מנשוא.
היה ברור להם כי אם ימשיכו בה-כוחם ייכלה והמוות יהיה בלתי נמנע. עדיף היה להם ללכת אל הלא נודע.
המסע התארך והתארך. הזמן שחלף לא הביא אותם למקום יישוב, לכל מלוא העין היו רק שדות קפואים ולבנים. כוחם תש. העייפות החלה לתת אותותיה בהם. החשיכה ירדה במהירות. הלילה הביא עימו את שריקות הרוח. הקור התגבר. צמרמורת אחזה בהם.
משהו השתבש. היכן אותו יישוב שקיוו למצוא?
עם הזמן הבינו שני הנערים הצעירים כי אבדה דרכם.
נעליו של לייזר היו ספוגים במי השלג שקפאו. לייזר לא אמר נואש.
לייזר פסק לחוש את בשר רגליו.
רגליו קפאו.
חום גופו ירד.
הקור זחל לאורך גופו הצנום.
לייזר כבר הפסיק לחוש בכאבים.
הוא החל לפתח אדישות ואפטיה.
כדבר אופייני לבני אנוש שחום גופם יורד.
הוא חש כי העייפות משתלטת עליו וכל רצונו היה רק
לשבת על שמיכת השלג הרכה ולשקוע בשינה עמוקה.
לייזר פנה אל חברו וביקש ממנו כי יניח לו וימשיך בדרכו בלעדיו.
לייזר ידע כי הוא מעכב את חברו שעלול אף הוא לקפח חייו בגללו.
לייזר לא חשב על כך כי יישאר לבדו בערבות השלג הקפוא-לגורלו המר.
מחשבותיו היו נתונים לדאגה לחברו.
הוא ניסה לשכנע את חברו כי אך ינוח מעט ואחר כך ישיגו.
אולם חברו לא התפתה לשמוע בקולו של לייזר.
הוא החל בועט בו ולא הניח לו לשבת לנוח.
חברו ידע כי ברגע שלייזר ייכנע לרצונו לנוח על השלג הקפוא, התוצאה לא תאחר לבוא.
לייזר ישקע בשינה עמוקה ממנה לא יתעורר לעולם.
החבר תמך בלייזר, השתדל לגרור אותו עד כמה שאפשר-חזרה לכיוון המחנה.
ההליכה הייתה קשה וכואבת, אולם הוא לא ויתר ללייזר ולעצמו.
בכוחות אחרונים הצליחו שני החברים למצוא דרכם ולחזור למחנה.
הקרח חדר לרגליו של לייזר, אצבעותיו קפאו, האדימו והתנפחו מאוד- לייזר לא יכול היה לעמוד על רגליו. חברו ניסה לשפשף את אצבעותיו ולהחזיר להם את חום הגוף- וזרימת הדם. אולם לשווא..
קרח חדר לרגליו, אצבעותיו קפאו, האדימו והתנפחו מאוד- לייזר לא יכול היה לעמוד על רגליו ולצאת לעבודה. הוא נשאר נטוש בצריף, כשהוא קודח מחום, שפתיו חרבות, והוא לוחש: "מאמע, מאמע". כיוון שלא יצא לעבוד-לא זכה במנת המזון היומית, לה היה זכאי רק אסיר "פרודוקטיבי"-בתום יום עבודתו. כשחזרו האסירים מעבודתם, מצאוהו מוטל בדרגשו-מעולף, מחוסר הכרה וקודח מחום. הם קראו לשומר לקחתו לבית החולים הרוסי הסמוך. אסירים רבים היו מוטלים מסביבו ולידו בבית החולים אליו נלקח, קודחים כואבים וזועקים לעזרה ולמעט מים. אולם איש לא שעה לתחנוניהם, הם גססו בייסורים נוראיים.
היה זה בית חולים דל, מחוסר אמצעי ריפוי.
השכיבו את לייזר על שולחן הניתוחים, אולם לא היו חומרי הרדמה.
כשהסירו את נעליו-חלק מעורו התקלף ונישאר דבוק בתוך הנעל.
הבשר החשוף בער והכאב חתך ופילח את גופו עד ללא נשוא.
הרופא היהודי (אשר היה גם הוא אסיר) בחן את רגליו והגיע למסקנה כי עליו לקטוע את כל החלק הנגוע, כדי להציל עד כמה שניתן.
ללא חומרי הרדמה וסכין ניתוח-
הרופא היהודי קטע את אצבעות רגליו של לייזר במזמרה.
לייזר נשך את שפתו עד כדי דימום, כדי להחניק את זעקות הכאב המחרידות.
הסבל היה איום ונורא. סבל שקשה לתארו.
הרופא השתדל לגדוע את כל האזור הנגוע ונאלץ לחתוך בבשר החי ללא הרדמה וללא כלים מתאימים. היה צורך לסלק את הנמק לחלוטין.
מזלו של לייזר האיר לו פנים. סבלו של הנער הצעיר בעל תלתלי הזהב ועיני התכלת, נגע לליבו של הרופא היהודי:
"כל כך צעיר...וכבר נגזר עליו למות, הרחק ממשפחתו החמה והמחבקת". הוא הזכיר לו את משפחתו וילדיו, אשר געגועיו אליהם הלכו וגברו מיום ליום.
הגדילה לעשות האחות הרחמנייה שהתעקשה לעשות לרגליו הפצועות של לייזר אמבטיות "מיי קאלי" בכל יום.
היא הצטערה רבות על כך שלא יכלה להעניק ללייזר טיפול הולם נוסף.
האחות הקפדנית דאגה שהנמק לא יתפשט.
היא דאגה שהפצעים יגלידו ושהנער יבריא.

יום אחד, בעודו שוכב בבית החולים וכפות רגליו חבושות-חש לייזר בריח עשן ושריפה.
במהרה התפשטו להבות ואחזו בכל פינות בית החולים.
מכל מקום נשמעו זעקות החולים שהיו מרותקים למיטותיהם ולא היה מי שיחלץ אותם מן השריפה. קמה מהומה מסביב.
לייזר אזר את כל כוחותיו. ברגליים חבושות ובחוסר יכולת לנוע-גרר עצמו בכוחות אל אנושיים אל מחוץ למתחם בית החולים.
מבנה בית החולים, שהיה עשוי כולו מעץ, נשרף כליל לנגד עיניו.

לייזר הצעיר צריך היה להסתגל לעובדה שהוא קטוע אצבעות וללמוד להלך על כפות רגליו בלבד. הודות לרופא היהודי- ניצלו חייו, הוא הכיר לא תודה על כך. בזכותו- הבריא.

לאחר תקופת ההחלמה, החזירוהו למחנה, נכה. לייזר לא היה מסוגל יותר לחזור לעבודת הפרך. הוא נשאר בצריף, בשעה ששאר האסירים יצאו לעבודתם היומית. שוב לא זכה לקבל את מנת האוכל היומית. אולם ללייזר לא היה איכפת. איש לא שם אליו לב ולא שמר עליו. לייזר נהנה מחופש. הוא לימד את רגליו להלך, ללא אצבעות, ושוטט לו ביער הסמוך. להפתעתו גילה בין שיחי היער את האוכמניות, הדמדמניות, תות הבר והפטל. לא היה מאושר ממנו. כך השקיט את רעבונו והרווה את צימאונו. הוא אכל מפירות היער מלוא הפה, ולפעמים מצא גם פטריות טובות למאכל. הוא למד שאפשר לאוכלם גם מבלי לבשלם. את היער ופירותיו הכיר לייזר מהבית שהיה בבלוניה. הוא נזכר בימי ילדותו ונערותו בעיירה, בחורף המושלג-נהגו הילדים להחליק על מימי הנהר הקפוא. לא רחוק מביתם הייתה חורשה יפהפייה ובה עצים ושיחי פרא-ממש מאחורי בניין מכבי האש. עם רדת הגשמים-נוצרו שלוליות גדולות שקפאו בתקופת החורף. לייזר ואחיו נהגו להחליק עליהם במיומנות רבה תוך כדי צהלות וקריאות שימחה. לייזר הכיר את שיחי היער ופירותיו, ידע להבחין בין הראויים לאכילת אדם לבין הרעילים. הוא ניצל את ניסיונו זה כדי להשביע את רעבונו. כך ניצל הנער מרעב. בהיותו ביער, חשב לייזר רבות על משפחתו שהשאיר אחריו בבלוניה. ראה לנגד עיניו את אביו ואת אמו. התגעגע מאוד למוטל-אחיו הגדול. לשלושת אחיו הקטנים יותר: מיכאל, הירש ומוישהלה הקטן שבודאי מלאו לו כבר 11 שנים. האם יזכה לחגוג בר מצווה? ומה עלה בגורלה של הודסל אחותו האהובה, שהייתה יד ימינה של אימו והייתה לו כאם שנייה? מה גורלה של שיינדהלה היפה והמוכשרת, כל כך אהב להאזין לקולה הצלול כשפצחה בשיר עליז. הוא הרהר בגורלו המוזר וחשב כי בכך שקטעו את אצבעות רגליו-זכה להיות ציפור חופשייה ביער באין מפריע. אם היה ממשיך בעבודות הפרך בתנאים הקשים מנשוא-לא היה שורד. הוא היה כמעט בטוח שלא היה מצליח להישאר בחיים. הנה-נכה-אבל לפחות חי ונושם, ונהנה ממתיקות הפירות על כל גוניהם. הוא שוטט בעשב הרטוב שהגיע לפעמים עד ברכיו. היה עליו להשתמש בידיו כדי לפנות לעצמו את הדרך ולשים לב היטב היכן דורכות רגליו-פן ימעד לבור נסתר או מכשול אחר. הייתה זאת תקופת האביב, הפרפרים הלבנבנים רפרפו בינות לפרחים הכחולים, ורודים לבנים וסגולים. העצים הצפופים והעשבים הגבוהים שביניהם היוו עבורו מסתור. בפולנית מעבה היער נקרא "פושטה". זהו יער סבוך מאוד. לפעמים נעים היה פשוט לשטח את העשבייה העשירה, לשכב עליה כאילו היא מרבד, ולחלום...מלבד צריחת העורבים ושירת ציפורי הזמר הקטנטנות-לייזר יכול היה להתייחד עם הרהוריו... לייזר הצעיר הרהר לו בלילות על משכבו בצריף המעופש, בו שכבו אנשים רבים בצפיפות לאחר יום עבודה קשה, מבלי אפשרות לרחוץ את גופם ולהתרענן. היה מחניק בצריף, אולם לייזר התנחם בכך כי בהאיר היום יהיה שוב ביער על ניחוחותיו הרטובים והנעימים, צלילי אוושות העלים וציוץ הציפורים.

לייזר ישב וכתב מכתב לשכנים הפולנים שבבלוניה, בו ביקש מהם לכתוב לו על גורל משפחתו האהובה. הוא כתב בפולנית, שכן-היטיב לדבר ולכתוב בשפה זו, שאותה למד אצל המורה העיוור ובתו. הוא חיכה יום יום לתשובה-אך זו בוששה לבוא... במחנה למד לשוחח גם ברוסית. השפה התנגנה באוזניו מוכרת ורכה-שונה מעט מהפולנית-אבל מצא שישנן מילים דומות בצליל ובמשמעות. במיוחד נהנה לשוחח באידיש. "מאמע לושן" עם המבוגרים שבאסירים (שפת האם -באידיש), כך חש עצמו לרגע בבית החם והנעים. בשפה הזו למד מחוכמתם של המבוגרים ממנו, שעסקו בניתוח מהלכי המלחמה וניסו להציע אפשרויות שונות לסיומה.

לייזר למד גם להכיר את אופיים השונה ותגובותיהם לאירועים השונים במחנה. הוא היה אהוב על כולם, בגלל גילו הצעיר ונועם הליכותיו.

מבצע ברברוסה,
לייזר פינדק עם חברים
(לא ידוע היכן בדיוק)
ב-22 ביוני 1941- פלש צבאו של הרייך השלישי בראשות הקנצלר-היטלר ובפקודתו, לשטח הנמצא תחת כיבוש סובייטי-ובכך הופר ההסכם בין מולוטוב לריבנטרופ על אי התקפה הדדית. סטאלין היה מופתע-למרות הזהרותיהם המפורשות של עוזריו, לא רצה להאמין שהיטלר יבגוד בו. כדי להגן על ארצו ולהדוף את הצבא הגרמני- הגיע להסכם עם ממשלת פולין שבגולת לונדון, על פיו- היה עליו לשחרר את הפליטים שהגיעו מפולין לארצו, הוא קרא להם להצטרף ולהתגייס לצבא האדום, כדי לאחד כוחות מול האויב הנאצי. רבים מהאסירים גויסו לצבא האדום. חלקם הצטרפו לצבאו הפולני של אנדרס –שהיה אף הוא שבוי ע"י הרוסים ושוחרר, כדי להלחם בהיטלר במזרח התיכון ועל אדמת איטליה. נשים, זקנים וילדים הועלו על רכבות והוסעו לדרום. הרבה מהם הגיעו לאוזבקיסטן- ארץ הלחם, כדי להשביע את רעבונם ולהתרחק מהמלחמה. משם-דרך הים לארץ ישראל. בדרך בלתי-לגאלית.
לייזר-נכה ברגליו, לא יצלח למלחמה-לא גויס לצבא האדום, שוב עמדה לזכותו עצם עובדת היותו נכה. אף הוא עלה על הרכבת שהובילה אותו, עם אנשים רבים אחרים-לדרום. הוא נסע ימים רבים. בראשו התרוצצו מחשבות רבות. לעיניו התחלפו הנופים. כשהרגיש את חומה של השמש וכשראה שדות חיטה רחבים, החליט לרדת. הרכבת עצרה בתחנה קטנה בערב בהיר אחד, בקזחסטאן. לייזר היה רעב וצמא. מצא את עצמו בודד בתחנה. אנשים נוספים ירדו איתו, אך הוא לא הכיר אותם. לאן ילך? למי יפנה. בודד וזר בעולם המנוכר. נכה ברגליו ועצוב בנפשו. בעודו מתלבט כיצד לכלכל צעדיו, נגשה אליו אישה צעירה. לייזר התבייש. מוזנח במראהו ועלוב. מה רצונה ממנו? היא פנתה אליו ברוסית, אותה למד להכיר בהיותו שבוי בגולג הרוסי. היא שאלה: "האם מחפש אתה מקום לישון בו?", לייזר תמה: "האם יש בידה לעזור לו". הוא חש מבוכה, לייזר כבר היה נער בן 17 . לא עוד הנער הקטן בן ה-15 . הוא בגר בינתיים, גבה וזקנו צימח. מראהו בוגר מכפי גילו בשל התלאות שעברו עליו. שערו הבהיר ועיניו, בעלות החיוך הכחול, טוב-הלב-היו נעימים למראה. האישה הצעירה המשיכה ואמרה: "אני עובדת ברכבת בלילות, במשך היום אני ישנה. אם תירצה, תוכל לבוא לביתי. הבית אמנם קטן ודל. אך תוכל לישון בלילה במיטתי. ביום אני אשן בה, ואתה תעזור להורי הזקנים במלאכות הבית השונות. לייזר תמה: מדוע בחרה דווקא בו, מכל באי התחנה. אך לא זמן למחשבות היה זה. עייף ורעב, שירך דרכו אחריה. עייף ורעב, היא הביאה אותו לאוהל המשפחתי, לייזר עמד משתהה. מעולם לא ראה אוהל משפחתי, אלא בספרים. הוריה החביבים כיבדוהו בארוחה חמה וטובה.
הם היו ישובים על הרצפה המכוסה שטיחים, במרכז עמדה קדרה משותפת, ממנה אכלו זוג ההורים הקשישים ובתם בעזרת אצבעות ידם הימינית. את ידם השמאלית הם החביאו מאחורי גבם. לייזר לא ידע לפשר הדבר.
לייזר חפץ מאוד להכניס את האוכל החם והריחני לתוך פיו-אולם לא היה מורגל לאכול בידיו. הוריו חינכו אותו והרגילו אותו לאכול בסכין ומזלג.
כבר מזמן לא בא לאפו ריח תבשילים ריחני ומתובלן. נראה היה כאילו הוא נמצא בחלום שהתגשם.

כמה פעמים, בהיותו במחנה הקודר שבסיביר, חלם בלילות על תבשילי אימו בשבת, כשכל המשפחה יושבת סביב השולחן בבגדים נקיים וחגיגיים? האם אפשרי שחלומו התגשם? עייפותו גברה עליו.
הנערה חשה במצוקתו וניחשה את מקורה. היא חיפשה במזווה והביאה במיוחד עבורו-בידיה- סכין ומזלג. לייזר היה היחידי באוהל שאכל בסכין ובמזלג.
הורי הנערה היו חביבים אליו. עד כמה הם שמחו על כי הגיע אליהם. בת יחידה להם, משפחה מוסלמית. והנה הם כבר אינם צעירים. בתם עובדת בתחנה ועוזרת בפרנסת הבית, אך כוחם דל ואין מי שיעזור להם בעבודות הבית. לבקע עצים לחימום ולבישול. להביא מים מהבאר הסמוכה. להביא את המצרכים מהשוק הסמוך. אלה העבודות שיוכל לעזור בהם, ובתמורה יקבל מזון ומקום להניח את ראשו בלילות.

לייזר שקל את ההצעה הנדיבה, ולא ראה כל אלטרנטיבה אחרת מלבדה. הוא הסכים. חיוך של שביעות רצון עלתה על פני ההורים והבת.

בחלוף הימים, לייזר נשא חן בעיניהם מאוד בנימוסיו הנעים. בטוב ליבו, בעדינות נפשו ויחסו החם. כל אחד מהם שיתף אותו בהגיגי נפשו ובמצוקותיו. האב, שהיה איש שקט וחביב-סבל מצעקותיה של אשתו ונזיפותיה הרבות. קשה היה לרצות אותה. האישה האם, אף היא, שפכה מרירות ליבה על כי בעלה חלש מידי ורפה ואלוהים לא בירכה בבן זכר - קשות היו עליה מלאכות הבית. האישה הצעירה, אף היא הייתה חביבה אליו ביותר.
לייזר הנער היה חביב עליהם מאוד ונפשם נקשרה בנפשו. הם חפצו מאוד כי יינשא לביתם ויהפוך לבן משפחתם.

ערב אחד, ליד קדירת האוכל – ביושבם על השטיח באוהל. המנורה שעמדה באמצעיתו הפיצה אור נעים. באוויר עמד ריח התבשיל שהכינה אם הבית. צלליותיהם התארחו על קירות הבד. הם רקדו כמעה עם הלהבה שבמנורת הלוקס. זוג הישישים הפנו מבטם זו אל זה, וכאילו לפי אות מוסכמת-פתח פיו האב הזקן, הוא שטח בפני לייזר, את רצונם לאמצו להם לבן, ולהיות לביתם לחתן.
לייזר הופתע. נעם לו להיות בחיק משפחה חמה ואוהבת, הוא היה כה בודד. מי יודע אם נשאר בכלל משהו ממשפחתו שבפולין. לייזר שמע על הרדיפות וההשמדה. הוא התרגל לזוג ולבתם. ליבו לא נתן לו לפגוע באנשים טובי לב אלו. הוא היה במצוקה-כיצד יסרב לזוג האדיב שפתחו בפניו את אוהלם ואת ליבם? ומצד שני-כיצד יוכל להיות לבן למשפחה קזחית מוסלמית? ומה אם הוריו בחיים? מדוע יש לאמצו לבן? כיהודי בן ליהודים-אין ברצונו להתאסלם. לייזר צחק בליבו למחשבה שייתכן ויקרא שמו ייסמאיל פונדק...
ישמעאל פונדק??...

למחרת בבוקר, ארז בחשאי את מעט חפציו, נפרד מהמשפחה האדיבה, עלה על הרכבת ונסע.
כשחנתה הרכבת בעיר קטנה, בדרום קזחסטן, החליט לייזר לרדת, מתוך מחשבה שבעיר הזו יוכל למצוא את פרנסתו. על השלט היה כתוב בכתב קירילי "צ'ו". בשוטטו בעיר פגש נער כמוהו-יהודי פליט, שהגיע אף הוא מפולין, היה זה אך טבעי שיחבור אליו, ויחד ינסו להחיות נפשם. הם שכרו במעט המעות שהיו בידם - כוך קטן בשוק המקומי, והחלו לתפור ולתקן נעלים למחייתם. לייזר נזכר כיצד היה מתבונן באביו בשעה שהיה עובד. כיצד הוא עושה מלאכתו. המסמרים בפיו. בידו המרצע. הוא ידע את המלאכה ועם הזמן השתבח במעשה ידיו לתפארת.

הימים חלפו. שני החברים הצליחו למצוא פרנסתם. שוב לא היה לייזר לבדו.היה לו לפני מי להביע את געגועיו למשפחתו ולתכנן תוכניות לעתיד. היה לו עם מי לחלוק מחשבותיו ומצוקותיו.

בערבים, לאחר שסגרו את הסנדלרייה הקטנה, נהגו לטייל בעיבורה ובשוקיה של העיר ולהאזין לשיחות האנשים. להזין עיניהם בצבעוניות של מגוון האנשים שהתרכזו במקום בעקבות המלחמה וליהנות מסלסולי המנגינות.

לייזר ושותפו לסנדלרייה עקבו אחר מהלך המלחמה: בתחילה היו אלה חיילי הצבא האדום שסבלו אבדות קשות. זרם הפליטים שנהר דרומה ומילא את הכיכרות ברעבים, היה עדות לכך. אולם עם הזמן התהפך הגלגל-החלו להגיע שמועות על תבוסת האויב והתקדמות הצבא האדום מערבה. מכתביו של לייזר לא זכו למענה. הוא התענה במחשבתו על משפחתו. האם שרדה את התופת. האם מישהו נשאר. ואולי נותר בודד בעולם כולו? גם לאוזניו הגיעו השמועות על מחנות ההשמדה, על מרד גטו וארשה, ועל תאי הגזים. היהודים שברחו למזרח הגיעו עם סיפורים מזעזעים שקשה היה להאמין כי זה אכן קרה. ליבו נצבט בחזהו בחושכו כי ייתכן שבני משפחתו, אף הם, עברו את הזוועות.
יום אחד כשירדו לשוק למלא סלם בלחם טרי ובירקות-שמעו צהלות שמחה. אנשים התחבקו ודמעות היו בעיניהם. האם הגיע הקץ לסבל? סוף לחורבן הגדול? תמה המלחמה הנוראה מכל.
9 במאי 1945- השמים היו בהירים מעננה בעיר צ'ו הקזחית, בה מצא לייזר מקלט. הגיע הזמן לחזור הביתה. הגיע הזמן לראות מה נישאר ומי שרד?

לייזר נפרד מחברו והחל דרכו חזרה ברכבת. הכסף שהצליח לחסוך מעבודתו, צריך היה להספיק לו במסעו. הוא חצה את הערבות, ההרים והבקעות. בדרך ראה את לבלוב העצים ופריחת הפרחים מבינות להריסות הבתים העשנים. כפרים שלמים חרבים ושרופים. הרבה בני אדם בדרכים. כולם בתנועה לכיוונים שונים. פנים עייפות ומעונות. העיניים מספרות את סיפור הפחדים, הרעב ואימת המראות. ילדים משוטטים לבדם בבלויים ומבקשים לחם.
בדרכו פגש אנשים מפולין, שיעצו לו לא לחזור לעיירת הולדתו- בלוניה שליד וארשה. סיפרו על מקרי זוועה, בהם יהודים חזרו לביתם ונשחטו ע"י שכניהם הפולנים, שחששו פן יהיה עליהם לפנות את בית היהודי השכן-עליו השתלטו, ולהשיב את הרכוש ששדדו.

הרכבת עצרה בתחנת הרכבת המרכזית בוארשה. לייזר לא הכיר את העיר. בפעם האחרונה שראה את בירתה של פולין, אותה עיר שנהג לנסוע אליה מבלוניה כדי לקנות עורות לאביו ולבקר את בני המשפחה המורחבת, היה זה לפני כ-6 שנים תמימות. לעיניו נגלתה עיר חרבה. רחוב פרנצ'יסקאינסקה-בו היו חנויותיהם של דודיו ובית סבו אליעזר קרטוז'ינסקי-שאת שמו הוא נושא, מהרחוב הנ"ל לא נותרה אבן על אבן. גם בית הכנסת ברחוב טלומצקה, בו שרו בני דודיו במקהלת 60 הילדים, היה לגל חורבות. העיר המתה מציבור גדול של אנשים, פליטים, שחזרו או באו ממקומות שונים, והיו בדרך למקום בו היה ביתם לפני המלחמה.

לייזר התבונן סביבו. שוטטותו בעיר הבהירה לו כי איש ממשפחתו הענפה לא שרד. אנשים שפגש יעצו לו לנסוע ללודז'. שם, הם אמרו, מתרכזים הרבה פליטים יהודים כמוהו מכל רחבי פולין, המתארגנים מחדש. ייתכן שימצא שם משהו ממשפחתו או ממכריו, ואולי יפגוש משהו מבני עיירתו?
לייזר עלה על הרכבת ושם פעמיו קודם כל- לבלוניה. דחף פנימי הורה לו לשוב הביתה, למרות ההזהרות. הוא חפץ לראות במו עיניו-מה נשאר מכל עולמו שהשאיר מאחוריו. לייזר חפץ לראות-האם משהו מבני משפחתו שרד וכמוהו חזר לעיירה למצוא משהו או מישהו?
הרכבת נסעה כחצי שעה ונעצרה בתחנה שעליה התנוסס שם העיירה :"בלוניה". לייזר ירד בתחנה ושם פעמיו לבית שהכיר כל ימי ילדותו. הבית עמד באותו המקום-קודר ואפור, אולם אנשים אחרים ישבו בו. בחצר הבית התגוררה משפחה גויה שכנה. בתם הייתה חברתה לכתה של הדסה אחותו. הן למדו באותה הכיתה-בתחנת מכבי האש. הם יצאו לקראתו. עיניהם פקוחות לרווחה-לא מאמינים שהצליח לשרוד. הרי כל יהודי העיירה הושמדו, אם ברעב ובמחלות בגטו וארשה, ואם במחנות העבודה וההשמדה ובכדורי הגרמנים.
לייזר שאל את השכנים: "האם חזר משהו ממשפחתי לעיירה?"
הם נזכרו כי ראו את הדסה, אחותו, שהגיעה לעיירה עם בעלה. גם היא חיפשה קרובי משפחה ששרדו. היא בכתה וסיפרה כיצד גירשו את כל בני משפחתה מהעיר בה מצאו מקלט-"אוז'רוב-קילצקי", למחנה ההשמדה טרבלינקה. לייזר נעצב מאוד והחליט לחפשה ויהי מה. הם נזכרו כי הייתה בדרכה לעיר לודז'-לקרובי משפחתו של בעלה.
לפני שעזב את עיר הולדתו-שוטט במקום בו עמד בית הכנסת היפה והמפואר, לייזר מצא בור עמוק במקום בו עמד בית הכנסת. הוא עמד ובהה בבור הפעור לפניו. מראות מן העבר עברו לעיניו. לכאן הגיע עם אביו ושאר אחיו כדי להשתתף בתפילת החג. הוא זכר את האווירה הקדושה של השבת, את קולות המתפללים העטופים בטליתות, וביניהם דמות אביו העובר לפני התיבה-והנה- במקום בו עמד בית הכנסת-בור גדול ואפל-כאילו עקרו אותו ממקומו והרסוהו- כדי לא להשאיר כל זכר לקהילה היהודית שחייתה בינות לגויים שנים רבות בשכנות טובה..
לייזר ירד לבית הקברות כדי לראות את קברי בני המשפחה וקברי סבא משה פינדק וסבתו-בלה- אולם המחזה שנגלה לפניו זעזע את נפשו: בית הקברות נראה כשדה עשבים שוטים- ללא מצבות- אולי אחת או שתיים, וכולו אומר עזובה.
בת השכנים סיפרה לו שבמצבות המפוארות ריצפו את מדרכות העיירה.
לייזר היה עייף ומדוכדך. הוא חפץ לעזוב את העיירה מהר ככל האפשר. כשעלה לרכבת, בבניין התחנה, נחו עיניו על כתב נאצה ליהודי העיר, שנכתב על הקירות שבחדר ההמתנה. המראה הכאיב לליבו...

בלודז'. בבית הקהילה פגש יהודים פליטים רבים, ששבו מן המחנות השונים, מן הגיהינום והאובדן. על הקירות היו תלויות פתקאות רבות ועליהן רשימת שמות. אנשים כתבו את שמם, כדי שכל מי שמכירם ידע שהם שרדו. הם כתבו את מי הם מחפשים. לייזר חיפש את בני משפחתו ובני עירו. אנשים שפגש סיפרו לו שפגשו משהיא מבלוניה, הדסה שמה.
סיפרו לו שהיא מתגוררת עם בעלה והתינוקת שנולדה להם הרחוב סמוך לרחוב פיוטרקובסקה. לייזר חיפשה בכל העיר. שוטט ברחוב פיוטרקובסקה, הרחוב היה אהוב עליו. בתיו היפים הראו על עושר ואצילות. בתים אלו, בחלקם היו מאוכלסים בעשירי העיר וביניהם תעשיינים יהודים.

במיוחד הרשים אותו ארמון פוזננסקי-אייל הטקסטיל היהודי שהשאיר אחריו בעיר ארמונות אחדים ומוזוליאום גדול.
בזמן המלחמה חיו הגרמנים ששלטו בעיר ברחוב היפה. עם בריחתם מהעיר-לאחר תבוסתם במלחמה, הפליטים היהודים אכלסו את המקום.
לייזר ידע שבאחד מהם חיה אחותו האהובה. הוא לא קיבל כל סימן חיים משאר בני המשפחה. לייזר הבין כי הם לא שרדו. יום- יום שוטט ושאל, אולם נאמר לו כי אחותו הדסה כבר עזבה את העיר.
ב-1 באוגוסט 1945 פנה לייזר אל הסוכנות היהודית בלונדון בבקשה לאתר את אחותו הדסה פינדק, בתם של לייב וחנה פינדק. הוא חיכה לתשובה-אולם זו בוששה לבוא.
הפרטים נרשמו בדקדקנות ע"י נציג הסוכנות היהודית בלודז'. (הרישום נשמר בארכיון הציוני-ומשם המידע).
תוך כדי חיפושיו-גילה לייזר את בן עירו- שימחה פוטר. בן גילה של הדסה אחותו. שימחה סיפר לו כי הוא הצטרף לקיבוץ של השומר הצעיר וכי הוא מתעתד לעלות במסגרתו לארץ ישראל. הוא יעץ ללייזר להצטרף אף הוא אליהם. הרעיון מצא חן בעיני לייזר, הוא זכר כי אחותו הדסה לקחה חלק פעיל בתנועת השומר הצעיר שבעיירתם, ואפילו התכוונה להצטרף להכשרה. הוא שמח על כי יש בידו ללכת בעקבותיה. זכר את האווירה הציונית בבית ואת הרצון להגיע לארץ ישראל, והחליט להגשים את חלומם בגופו. שוב לא יהיה לבד. ארגון הבריחה פעל בלודז'. צריך היה לנצל את המצב שנוצר בסוף המלחמה- אי סדר
ואי בהירות, לפני שהגבולות ייסגרו. כך מצא את עצמו נוסע עם "הקיבוץ" לשלזיה התחתונה, משם-דרך הרי הסודטים-לגרמניה, אוסטריה ואטליה.
לייזר פינדק שימחה וסוניה פוטר

טלטלות רבות עבר, ועל סכנות רבות התגבר. לא קלה הייתה הדרך, במיוחד לנער ביישן ונכה. אומנם היו בנות צעירות ב"קיבוץ", אך ביישנותו מנעה ממנו להתקרב אליהם. "אני נכה", חשב בליבו, "מי תרצה להיות לי לבת זוג?".

בפרבר של רומא, השתכנו בני קיבוץ השומר הצעיר בוילה נהדרת, "וילה צ'יצרונה" . חברי הקיבוץ יצאו לעבוד בכל מלאכה ובכסף המשותף פרנסו את הקיבוץ. לייזר עסק במה שהיטיב להכיר. הוא עסק בסנדלרות: תפר ותיקן נעליים לחברי "הקיבוץ".
מיום ליום גברה בהם אי הסבלנות וחוסר הידיעה: מתי סוף-סוף יזכו להגשים את חלומם. הם חיכו לאוניה שתבוא לקחתם לארץ ישראל. שם יפתחו בחיים חדשים. לא עוד החיים בגולה, האנטישמיות ורדיפת- היהודים. שם יוכלו לחיות כיהודים גאים בארצם ההיסטורית, עליה חלמו 2000 שנה.
כמה שמח בהגיע הספינה המיוחלת. לייזר לא זכר את שמה. ההפלגה לא הייתה נעימה. היה זה בחודש אוגוסט, הידוע כתקופת שנה, בה הים האגאי -יוצא במחול שדים. הספינה הקטנטונת הטלטלה על פני הגלים כקליפת אגוז, נושאת בקרבה פליטי שואה, הרבה מעבר למטען האנושי שאליו יועדה ספינה זו. בעזרת חבריו עבר הזמן בנעימים. לייזר לא היה מורגל להיטלטל בין הגלים, וגם הוא, כמו חבריו, לקה במחלת הים. אולם לא זמן רב היטלטלו כך, הבריטים גילו אותם, ולאחר מאבק קצר-נלקחו כולם בספינה הבריטית לאי קפריסין

שוב מצא עצמו לייזר כלוא בין גדרות תיל ומגדלי שמירה. שיכנו אותו עם חבריו בפחונים עגולים: חם בקיץ וקר בחורף.
ה"קיבוץ" התארגן לשהות ארוכה, איש לא ידע לומר כמה זמן ישהו במחנות אלו. העתיד היה לוטה בערפל. היה עליהם לארגן חייהם מחדש.
ושוב יצאו החברים לעבודות השונות: מתפרה, מרפאה, מספרה, חדר אוכל, נגריה, סנדלרייה ועוד, אפילו צלמנייה..-כמובן שלייזר מצא עצמו שוב מתקן, תופר ומכין-נעליים לחבריו ולכל דורש.
הוא וחבריו לא ויתרו על חלומם-לבנות עתידם בארץ ישראל-ואפילו להלחם, אם יהיה צורך, לשם כך. הם יצאו להפגנות סוערות ברחבי המחנה, כשהם מניפים שלטים ובהם הכתובת: "שלח את עמי לארץ ישראל מיד!- To Israel at once".

השמש הקופחת לא ריחמה על הפליטים למודי הסבל, שהגיעו מהצפון ולא הסכינו לחום שכזה. הכרזות בידיהם וגופם נוטף זיעה. החברים נשארו לבושים בגופיותיהם- וחלקם אפילו ללא גופיות. עורם נצרב והתאדם. עור שלא הסכין לשמש המזרח תיכונית.
יום אחד לסנדלרייה הגיעה אורחת, אחות רחמנייה. הוא הכיר אותה, גם היא הייתה חברה ב"קיבוץ" שלו. "מה היא מחפשת כאן באמצעיתו של יום?" תהה לייזר הצעיר.
"לייזר", פנתה אליו החברה. "בבית החולים בניקוסיה נמצאת יולדת הטוענת כי היא מבלוניה". "מה שמה?" לא התאפק לייזר והרגיש כיצד הולם ליבו בהתרגשות. "שמה הדסה גוטליב לבית פינדק". ענתה האחות המיילדת.
"מצאתי את אחותי הדסה". צחק בשמחה לייזר.
"תוכל לראותה מחר בבוקר". הרגיעה אותו המיילדת.
ליבו עלץ בקרבו. הוא זכר כיצד שוטט ברחובות לודז' בתקווה למוצאה. לא ציפה כלל לפגוש בה דווקא כאן-באי הארור הזה-בו כלואים רבבות פליטים ניצולי שואה ע"י בריטים חסרי לב.
כל הלילה התקשה להירדם וחשב כיצד תהיה הפגישה ביניהם, לאחר תשע שנים בהם לא התראו.
לייזר עבר טלטלות קשות, אולם גם היא, אחותו, עברה סבל רב.
"היא פה, בבית החולים, לא רחוקה ממני, כמה קשה לחכות לקרני השמש שיבקעו ויביאו עימם יום חדש, יום של תקווה ושימחה- יום של פגישת היקר לי מכל-שריד יחד למשפחתי".
כך הרהר לייזר עד שעלה הבוקר. הוא נזכר כיצד תלה פתק בלודז', בבית הקהילה. כיצד חיפש אותה ברחובות. כיצד חלם לראות את האחות היחידה ששרדה מכל בני משפחתו. הנפש היחידה הקרובה אליו- וכמה הצטער כשלא הצליח למצוא אותה.

לייזר בישר לשמחה פוטר –בן עירו, את הבשורה. שימחה הכיר את הדסה. הוא היה בן גילה. הוא אפילו היה מאוהב בה בסתר, אך לא העיז לגלות לה את ליבו, בזמנו, בעיירה. יחד השתתפו בפגישות של השומר הצעיר, שמחה אהב לצפות בה כשהיא רוקדת ולשמוע את קולה היפה כששרה את שירי התנועה. הוא ידע כי ליבה נתון לחברו הטוב שהשתתף אף הוא בפגישות של השומר הצעיר. הוא שמח מאוד לבשורה של לייזר והחליט לצרף לביקור את סוניה אשתו. אותה נשא זה לא כבר וחפץ להקים עימה משפחה. גם הוא שכל את משפחתו וביקש למלא את החלל והבדידות שמלאו את ליבו.

לאחר העבודה התרחצו לייזר ושמחה, לבשו את בגדיהם הטובים ביותר ושמו פעמיהם לבית החולים שבניקוסיה.
מחשבות רבות חלפו בראשו של לייזר: תשע שנים עברו מאז ראה את אחותו. הוא היה אז נער כבן 15 שנים. נער שובב אך תמים. עד כמה השתנה מאז- הוא כעת בן 24 שנים. נראה כאילו עברו יובלות מאותו היום בו עזב את עיירת הולדתו-מבלי לקבל את ברכת אביו.
הוא כבר איננו אותו הנער. כל הטלטלות שעברו עליו הפכוהו לאיש צעיר למוד סבל, אבל חיוכו האופטימי והמבויש הילך קסמים על אלו שפגש. השרה חמימות ואמינות. לא נעלם מהם ההומור. צחוקו המתגלגל לא הסגיר את ייסוריו במומו.
ההתרגשות הייתה רבה: אחותו הדסה זה עתה ילדה את בתה השלישית במספר. היא בקושי הכירה אותו, אולם החיבוקים והדמעות לא איחרו לבוא.

זמן רב ישבו זה ליד זו-ובעיניים דומעות סיפרו זה לזו על הקורות אותם מאז נפרדו. היה עליהם להשלים את החסר. היה להם הרבה מה לספר זה לזו. והם ישבו וסיפרו, וסיפרו... דבר אחד היה להם ברור- הם החליטו לא להיפרד. הם-הנצר היחיד למשפחת פונדק מבלוניה, שמנתה תשע נפשות, נשארו רק הם מהמשפחה המפוארת הזאת, רק שניים.

הבריטים עזבוה-עלה לייזר עם חבריו ל"קיבוץ" לארץ ישראל.
ב- 8 בספטמבר 1948, עמדו לייזר וחבריו לקיבוץ של השומר הצעיר, על סיפונה של האוניה "ירדניה", במפרץ חיפה, כשדמעות בעיניהם ותפילה על שפתותיהם-הם זכו סוף-סוף להגיע למקום מבטחים-לארץ המובטחת, אותה ראו בחלומותיהם ולשם ביקשה נפשם להגיע, סוף סוף בארץ שלהם, לא בגולה, ובלי להיות נשלטים ע"י אחרים.
הרי הכרמל נבטו אליהם בחמלה-אל קבוצת האנשים שעברו את המלחמה הארורה ושרדו אותה, אנשים תלושים, שטלטלות נוראות הותירו אותם ללא משפחה וללא בית-
פה ימצאו את ביתם ויקימו את משפחותיהם.
במעברת שער העלייה שבחדרה, מקום מגוריו הראשון בארץ, החליט לייזר כי לא יקשור גורלו בגורל חבריו למסע ולא יקים עימם קיבוץ, אלא-ירושלים הקדושה הייתה מחוז חפצו-שם יקים את מעונו, ובה יחיה כל ימיו.
לייזר מצא עבודה במקצוע אותו הכיר וידע-בסנדלרות. והתגורר בצריפון במאה שערים.

ב-4 בפברואר 1949, כשאחותו הדסה עלתה אף היא לארץ ישראל, באוניה "עצמאות", היא נשלחה עם בעלה ושלושת בנותיהם למחנות חורף בנימינה ופרדס חנה. היה זה חורף קשה ביותר. כשלייזר הגיע למחנה לבקר את אחותו ומשפחתה, גשם זלעפות ניתח על האדמה הבוצית. שורות שורות של אוהלים ובהם שוכנו העולים החדשים מקפריסין. לפתע נשבה רוח חזקה והעיפה את אחד האוהלים. לייזר גילה את אחותו עומדת במקום בו היה האוהל המועף. על אדמת הבוץ זרמו מים רבים. בתוכם עמדו מיטות הסוכנות מהברזל והקפיצים והילדות הרכות עומדות עליהן רטובות עד לשד עצמותיהן. לייזר -שהיה כבר בעל ותק של חצי שנה בארץ- עזר למשפחה הצעירה לעבור לירושלים, שם הם קיבלו דירה בת שני חדרים בשכונת בקעה.
הדסה וצבי הזמינו את לייזר לחלוק איתם את הדירה. הזוג הצעיר ושלושת הבנות הקטנטנות התגוררו בחדר אחד, בחדר השני התגורר לייזר-ליד אחותו האהובה. הייתה זו תקופת הצנע של דב יוסף. אוכל קיבלו לפי תלושים. רווקים קיבלו מעט מאוד אוכל. בזכות אחותו ומשפחתה הגדולה, הוא זכה להתחלק איתם גם באוכל וכך לא נשאר רעב. כך זכה לייזר לחיות בחיק משפחת אחותו, היחידה ששרדה את השואה-מכל משפחתם בעלת 7 הנפשות.

ב-4 בפברואר-המדור לטיפול בעולה הגיש הבקשה לאשר לעולים הנ"ל סידור ראשוני לצורך הלבשה וציוד לשני מבוגרים ושלוש תינוקות. בגזברות כתבו ורשמו- (התכתובת נמצאת בארכיון הציוני בתיק מס' ג\ 11570 קל'-כנראה הכוונה לקליטה) .
העולים החדשים זכו מהגזברות של המדור לטיפול בעולה ב"סל קליטה": "סידור ראשון" במזומן-35 ל"י כמפרעה: במזומן קיבלו 20 ל"י. ציוד לשני מבוגרים: 13 ל"י, וציוד לשלושת התינוקות-27 ל"י. גם סדינים צריך לקנות: עבור 10 סדינים קיבלה המשפחה בעלת 5 הנפשות-7.5 ל"י.
לייזר שמח מאוד להימצא בחיק המשפחה-שוב אינו בודד כשהיה. הוא מצא אומנם "שביב" ממשפחתו שאבדה לו לנצח, אולם עם אחותו הדסה הרגיש חמימות ושייכות. הבנות הקטנות שימחו את ליבו והוא אהב לעזור בטיפול בהן-הרי הן חלק מדמו בשרו-המשכיות של המשפחה שנספתה.
אולם- כיצד יתפרנסו? המצב הכלכלי בארץ היה קשה ביותר, תקופת "הצנע"-כך קראו לה, שר האוצר דב יוסף -החליט על שיטת התלושים. חצי ביצה לילד ליום. למבוגר-לא מגיע. השוק השחור פרח-והועיל למי שהפרוטה הייתה מצויה בכיסו.
לייזר פונדק, צבי גוטליב-ועוד מספר חברים שהכירו בקפריסין-החליטו לעבוד בבית מלאכה לנעליים בעין כרם, לשם כך פנו למשרד המחוזי לאספקה וקיצוב, אגף הסחורות והמלאי שבירושלים,
התשובה לא אחרה לבוא- ובאחד הימים הם קיבלו מכתב בו היה כתוב:
"בלום אריה,
גוטליב צבי,
פינברינג י'
ופלומנבוים ידידיה.

העולים הנ"ל, סנדלרים בעין כרם, שיש להם שם בית מלאכה מסודר עם מכונות תפירה וכו', והם מעוניינים לעבוד עבודות צבע.
אנו ממליצים להקציב עבור הנ"ל את המלאי הדרוש להם לעבודתם ולכלול אותם ביחד עם יתר העובדים בייצור עבודות צבע
של נעליים וסנדלים.
בכבוד רב

העולים החדשים שמחו מאוד
אולם העבודה כשכירים בבית המלאכה הניבה פרוטות מעטות שלא הספיקו להאכיל את הפיות הרעבים. הם לא כיסו את העלות של המצרכים שהדסה קיבלה עבור תלושים בצרכנייה השכונתית.
לייזר וצבי החליטו להקים להם בית מלאכה משלהם:

מכתב שני מ-כד' תמוז תש"ט- 21 בספטמבר 1949 –הודיע להם כי אושרה בקשתם להלוואה בסך 50 לירות, וזו לשונה:

"קופת מלוה וחיסכון של העובדים
ירושלים....
הננו מאשרים מתן הלוואה בסך 50 ל"י (חמישים לירות ישראליות). מהקרן להלוואות לעולים חדשים, על שם גוטליב צבי העולה הנ"ל.
בערבות: 1. מוניו לוסטהויז- בעל קפה קורסו, מול מלון עדן
2. צייגפינגס שמואל-סנדלר- רח' שמואל הנביא 3
על החתום: ד. אלינר
המטרה: סדור בית מלאכה לסנדלרות עם פינדק לייזר (גיס)
פרטים: ברחוב עמוס 18 –ירושלים.
שני הערבים חתמו על ההלוואה:

20.7.49
צייגפינגר שמואל, סנדלר ברח' שמואל הנביא 3- מוכן לערוב למר גוטליב על סך 50 ל"י.
להנ"ל בית מלאכה קטן לסנדלרות.

ערב שני כתב:
10.7.49
דטערנשיס בית-מלאכה
רח' מענה שערים.
ערב למר גוטליב משה (טעות-צ"ל צבי)
מר דטערנשיס בא לארץ לפני שבע חודשים. הוא עובד כסנדלר. (שפטעמאכר). הוא מרוויח כעשרים לירות לחודש, משלם 4 ל"י שכירות. יש לו 2 מכונות., 1 גרוטמשינע (חשמל) בשביל 300 ביצים. בערך 90 ל"י, שהביא ממחנה בגרמניה למכור פה.
הוא מסכים לערוב למר גוטליב. מר גוטליב לא משפחה של מר דטערנשיס, רק מכיר.
כ"ץ

הסידור הנ"ל גם הוא לא החזיק מעמד זמן רב, קשה מאוד להאכיל 6 פיות רעבים ולדאוג לכל מחסורם.
ושוב נאלצו העולים החדשים לחפש פיתרון:
בני משפתחת אחותו של לייזר התיישבה בקיבוץ רמת רחל-לא הרחק מאחיה האהוב.

כאן נולדה הבת הרביעית-אטה. הפעם בישראל,
בבית חולים הדסה.
כל הקיבוץ היה כמרקחה: "איך לא אמרו לנו
שהדסה בהריון?!!!"
החברים כעסו: גם כך האוכל לא מספיק
לכל חברי הקיבוץ, ולאנשי הנח"ל ש"החזיק"
את הקיבוץ.
אבל אטה הקטנה הסתדרה יפה בפעוטון-
מיד מצאה את זאביק-חבר חמוד, והמטפלת שרהל'ה,
הייתה מאוהבת עד הראש בשובבה הקטנה.
האווירה הלא נעימה ששררה בקיבוץ רמת רחל-הבריחה את הזוג ששרד את השואה, אך לא יכול היה להתמודד עם קבלת הפנים העוינת, ע"י יהודים כמוהם-בארץ המובטחת....
גם הפעם בא לייזר לעזרתם. הוא הצליח לאסוף את כל חסכונותיו, ובכסף זה חכרו הדסה וצבי משק חקלאי מהסוכנות בעמק חפר-במושב קטן ושמו בארותיים. יחד עם לייזר-במשאית שהביאה את כל רכושם הדל, וארבעת הילדות הקטנות-עשו כולם את הדרך לחיים חדשים. לייזר עזר במשק, בשדות ובכל, ובעיקר, בגידול הבנות-אותן אהב כאילו היו בנותיו שלו.

לייזר מתחתן
לא טוב היות האדם לבדו. לייזר רצה להקים משפחה משלו. מדלן-ידידתו הטובה מירושלים הכירה לו ושידכה לו נערה יפה ממרוקו.
לייזר נשא לאישה את אסתר כהן- נערה יפהפייה, צחקנית ושחורת עיין, שהגיעה ממרוקו. יחד אתה נולדו להם 5 ילדים – שנושאים את שמות בני משפחתו היקרים, שאיבד במלחמה הנוראה מכל: חנה-על שם אימו, יפה-על שם אחותו שיינדל'ה, רינה-על שם אם אשתו אסתר, אריק-על שם אביו-אריה לייב פינדק וגילי (גאולה-על הגאולה שהביאו לו בני משפחתו, מזור לפצעי המלחמה)-ועל שם אחותה של אסתר אשתו.
אליעזר היום כבר בן 87 שנים. זכרונו נחלש-אולם אחותו הדסה-שמלאו לה 91, קרובה לליבו כתמיד: "האחות היחידה שנשארה לי מכל המשפחה"- כך הוא נוהג לאמור.
ללייזר-5 ילדים, תשעה נכדים ונינה אחת.
להדסה חמישה ילדים-8 נכדים ו-9 נינים.
היטלר לא הצליח להשמיד את המשפחה המופלאה הזאת.

משניים ששרדו-המשפחה גדלה ל- 40 נפש